וַיַּגֶּד־לָ֣הּ אֶת־כׇּל־לִבּ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מוֹרָה֙ לֹא־עָלָ֣ה עַל־רֹאשִׁ֔י כִּֽי־נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים אֲנִ֖י מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֑י אִם־גֻּלַּ֙חְתִּי֙ וְסָ֣ר מִמֶּ֣נִּי כֹחִ֔י וְחָלִ֥יתִי וְהָיִ֖יתִי כְּכׇל־הָאָדָֽם׃

וְחַוֵי לָהּ יַת כָּל לִבֵּיהּ וַאֲמַר לָהּ מִסְפַּר לָא עֲדָא עַל רֵישִׁי אֲרֵי נְזִירָא דַייָ אֲנָא מִבִּטְנָא דְאִמָא אִם אִתְגְלַח וְיַדְעִי מִנִי חֵילִי וְאֶחֱלוֹשׁ וְאֶהֱוֵי כְּחַד מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא:

כל לבו. כל מצפון לבו:

אם גלחתי. כאשר אתגלח, יסור כחי הרב:

מורה. תער:

ויגד. נפתה כיונה פותה ויגד לה שתי השאלות: א) במה כחו גדול, שהוא ע"י הנזירות, ב) במה יאסר שהוא אם יגולח,

והנה בפעמים הראשונים אמר והייתי כאחד האדם, ועתה אמר והייתי ככל האדם, כי נשמר מלדבר שקר ואמר כאחד האדם, היינו כאדם המיוחד בגבורה (שמבואר אצלי שמלת אחד הנסמך לה"א הידיעה מורה על הדבר המיוחד כמו אחד ההרים וכדומה) ועתה אמר ככל האדם, החלשים.