שׁוֹפְטִים י״ד · ט״ו

וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וַאֲמַרוּ לְאִתַּת שִׁמְשׁוֹן שַׁדִילִי יַת בַּעֲלִיךְ וִיחַוֵי לָנָא יַת חוּדִיתָא דִלְמָא נוֹקִיד יָתִיךְ וְיַת בֵּית אָבוּךְ בְּנוּרָא הַלְמַסְכְּנוּתָנָא קְרֵיתוּן יָתָנָא הַלְכָא:

ביום השביעי. לא לימי המשתה אלא על יום השבת יאמר, והיה רביעי לימי המשתה, ובעבור כי בשבת לא התמיד שמשון לשבת עמהם, מצאו מקום לדבר אל האשה:

ויגד לנו. רצה לומר, לך יגיד לצרכנו, כי תשובי ותגידי לנו:

הלירשנו. וכי לרשת אותנו קראת לנו על המשתה, בתמיהה:

הלא. כי לא לרשת, ורצה לומר, הקריאה היתה לשמוח ולא לרשת, ועתה ראינו שהכוונה היתה לרשת:

ויגד לנו. רוצה לומר, לצרכנו:

ויהי ביום השביעי. רצה לומר מן היום שהגיד להם החידה, שזה היה סוף ימי משתה הבחורים והוא יום הנשואין והתחלת ימי המשתה האחרונים, שאז היתה אשת שמשון ותוכל לדרוש על סודותיו, וזה שאמר: ויאמרו לאשת שמשון, הנה לא שאלו ממנה שהיא תגלה להם החידה שהלא תשיב להם וכי אגרום שיתן אישי לכם שלשים חליפות בגדים, רק בקשו שתפתהו שהוא יגיד להם את החידה, וזה שאמר ויגד לנו את החידה שבזה יבוטל הערבון שעשו, אחר שגלה להם הפתרון קודם הזמן.