שׁוֹפְטִים י׳ · ט״ז

וְאַעֲדִיאוּ יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא מִבֵּינֵיהוֹן וּפְלָחוּ קֳדָם יְיָ וְעָקַת נַפְשֵׁיהּ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל:

ותקצר נפשו. רצה לומר, קצרה רצונו של מקום בדבר עמל ישראל, כי מתחלה היה רצון המקום להרבות עמלם בעבור חטאם הרב, ועתה בשובם לה׳, קצרה רצונו מלהרבות עמל, רצה לומר, נחם ה׳ על הרעה:

ותקצר. מלשון קצר:

נפשו. רצונו, כמו (בראשית כג ח) אם יש את נפשכם:

ותקצר נפשו בעמל ישראל. ע"י תשובתם, נפשו ורצונו קצר את עמל ישראל בל יארך עוד, ובל יוסיף האויב לעבור את הירדן ולהאריך ולהוסיף את עמלם.

ובמורה נבוכים ח"א פמ"ח פירש "רצה לומר רצון האל לא יכול לסבול ולראות עוד את עמל ישראל וצרתם".

והנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות בסבת עמל ישראל אמר זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים במרים ככלב שב על קיאו וכאילו הלאוהו על זה או ענין עמל מענין שקר וכזב כמו עמל ואון וירצה בזה כי בסבת השקר והכזב שבחר בו ישראל והוא עבדם אלהים אחרים קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות ולזה לא אמר להם בזה הענין: