וְ֠עַתָּ֠ה כֹּה־תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן־הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

וּכְעַן כִּדְנַן תֵּימַר לְעַבְדִי לְדָוִד כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֲנָא דְבַרְתָּךְ מִן דִירָא מִבָּתַר עָנָא לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמִי עַל יִשְׂרָאֵל:

ועתה. רצה לומר: הואיל ודבר גדול הוא, אמור לדוד עבדי, הלא הרבה טובה עשיתי עמך, כי לקחתיך מן הנוה וגו׳:

הנוה. גדרות הצאן, כמו (ישעיהו סה י): והיה השרון לנוה צאן:

ועתה כה תאמר לעבדי לדוד, להראות לו ששני הטעמים הנזכרים שבעבורם לא נבנה המקדש עד עתה, עמד טעמם בם גם עתה, אם מצד המלך שמלכותו עדיין בלתי קבועה, ובאר זה בין מצד התחלת מלכותו אני לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן שאינך מלך בן מלך כי היית רועה בצאן, בין מצד מלכותך בהוה לקחתיך להיות נגיד על עמי, אתה עתה רק נגיד עליהם ולא קבלוך על אופן שתמלוך מלכות קיימת לדור דורים (שעד עתה לא הובטח ע"ז):