שְׁמוּאֵל ב׳ ג׳ · ל״ד

יְדָךְ לָא אֲסִירָן וְרַגְלָךְ לָא לְזִיקִין דִנְחַשׁ אִתְקְרָבוּ כְּמֵפַל קֳדָם גַבְרִין רַשִׁיעִין נְפַלְתָּא וְאוֹסִיפוּ כָל עַמָא לְמִבְכֵּי עֲלוֹהִי:

ידיך לא אסורות. היות רבות פעמים יקרה, יקחו בשבי שר וגדול ויאסרו ידיו ורגליו ויהרגוהו בסוף בחרב בזולת מלחמה, לזה אמר הלא ידיך לא היו אסורות וכו׳, כי לא נלקחת בשבי, ומדוע אם כן הרגוך בחרב בזולת מלחמה:

כנפול וגו׳. כאומר עם היות כי מעולם לא נעשתה כדבר הזה להמית שר וגדול בחרב זולת מלחמה, הנה לפעמים נעשתה על ידי בני עולה, וכמו כן נפלת גם אתה, כאשר יפול הנופל לפני בני עולה, כי גם בני צוריה לבני עולה יחשבו:

אסורות. קשורות:

לנחשתים. שלשלאות נחושת, אוסרים בהם רגלי השבוים:

ידיך רצה לומר הלא לא הרגוך על חטא במשפט שאז אוסרים ידי החוטא ורגליו בנחושתים עד יגמרו דינו והלא לא על חטא ולא במשפט הרגוך, רק לפני בני עולה נפלת שהרגוך בדרך צדיה ורצח וגם רמז שידיו לא היו אסורות מכבלי היצר מלעשות צדקה וחסד, ורגליו כנשרים קלו ולא היו כבולות מלעשות משפט ומישרים והוא נפל לכפרת הדור או שלא יראה בצרת הדור כדרך מיתת הצדיקים שזה רמוז במ"ש לפני בני עולה נפלת, ולכן ויוסיפו כל העם לבכות עליו ביחוד בשמעם גודל מעלתו: