שְׁמוּאֵל ב׳ כ״ד · י״ד

וַאֲמַר דָוִד לְגָד עָקַת לִי לַחֲדָא נִתְמְסַר כְּעַן בְּיַד מֵימְרָא דַייָ אֲרֵי סַגִיאִין רַחֲמוֹהִי וּבִידָא דֶאֱנָשָׁא לָא אִתְמְסָר:

צר לי מאד. כלומר הלא כולם קשות הם למאוד, ועם כל זאת נפלה ביד ה׳, זו הדבר, כי רחמיו מרובים, ורחם ירחם:

וביד אדם. כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם, והמה לא ירחמו:

צר. מלשון צרה ודחק:

ויאמר דוד. ראה כי עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה':