שְׁמוּאֵל ב׳ כ״א · ז׳

וְחָס מַלְכָּא עַל מְפִיבֹשֶׁת בַּר יְהוֹנָתָן בַּר שָׁאוּל עַל שְׁבוּעֲתָא דַייָ דְבֵינֵיהוֹן בֵּין דָוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בַּר שָׁאוּל:

בן יהונתן. רוצה לומר: בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד, על כי היה שבועת ה׳ בינותם, וחוזר ומפרש בין דוד וגו׳:

בינותם. כמו ביניהם:

ויחמול כיון שהיה זה בידו הציל את מפיבושת שלא היה אביו באותה עצה כי היה קשור בשבועה לדוד, ובזה סרה הקושיא איך הומתו בנים על אבות, כי דין המלך משונה בזה מדין התורה, והגם שאמציה מלך יהודה בני המכים לא המית (מ"ב יד ו) שם לא היה זה צורך שעה, לא כן כאן שהיה לצורך שעה: