שְׁמוּאֵל ב׳ כ״א · ו׳

יִתְיַהֲבוּן לָנָא שַׁבְעָא גַבְרִין מִבְּנוֹהִי וְנַצְלְבִינוּן קֳדָם יְיָ בְּגִבְעֲתָא דְשָׁאוּל בְּחִירָא דַייָ וַאֲמַר מַלְכָּא אֲנָא אֶתֵּן:

יתן לנו. משפט הראוי הוא, שיתן לנו שבעה אנשים מבניו, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים, כן אמרו רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין ו ז):

לה׳. בעבור ה׳, כי ישראל נשבעו בה׳ להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה:

בגבעת שאול. מקום עיר מלכותו, למען ידעו הכל אשר בניו המה:

בחיר ה׳. אמרו רבותינו ז״ל (ברכות יב ב): הם אמרו בגבעת שאול, ובת קול יצאה ואמרה, בחיר ה׳ הוא:

אני אתן. לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:

והוקענום. ענין תליה, כמו (במדבר כה ד): והוקע אותם לה׳:

יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה', ובזה ילמדו העם ק"ו, שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו כ"ש ליתר העם, ונוקע אותם בגבעת שאול ששם בני בנימין ומשפחת שאול הנמשכים עוד אחר דעתו ויראו וייראו ולא יזידון עוד, לפ"ז לא רצו לעשות זאת דרך נקמה רק למגדר מלתא ולהסיר המכשלה בל יהיו עוד נרדפים בעתיד, ושבזה יראה כל העם כי ה' קבע את קובעיהם נפש, וייטיבו את אשר הרעו, ומה שלא בקשו רק שבעה כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד, ויאמר המלך אני אתן, כי דבר זה הוא נגד משפט התורה שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ"ז רק מדין מלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים הלכה י'), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ"ש ביבמות (דף עט ע"א) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אני אתן מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת:

והוקענום. הוא מענין תלייה כי בה יתקע הנפש מהנתלה בזולת מכה וחבורה: