(וישבו) [וְיִשְׁבִּ֨י] בְנֹ֜ב אֲשֶׁ֣ר ׀ בִּילִידֵ֣י הָרָפָ֗ה וּמִשְׁקַ֤ל קֵינוֹ֙ שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ מִשְׁקַ֣ל נְחֹ֔שֶׁת וְה֖וּא חָג֣וּר חֲדָשָׁ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לְהַכּ֥וֹת אֶת־דָּוִֽד׃

וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב דִי בִּבְנֵי גִבָּרָא וּמַתְקַל סוֹפִינֵיהּ מַתְקַל תְּלַת מְאָה סַלְעִין דִנְחָשָׁא הוּא אֲסִיר אִסְפַּנְקֵי חַדְתָּא וַאֲמַר לְמִקְטַל יַת דָוִד:

אשר בילידי הרפה. אשר היה מילידי הענקה:

משקל נחושת. שקל ששוקלין בו נחושת:

והוא חגור חדשה. בהמלחמה ההיא חגר חרב חדשה, ומדרך אנשי המלחמה הגבורים, להתאמץ בכל עוז לעשות גבורות, בעת יחגרו חרב חדשה:

ויאמר. חשב בדעתו ועשה התפעלות, להראות גבורה ולהכות את דוד, בעבור כי ראה אותו עיף ויגע:

וישבי בנוב. כן היה שמו:

הרפה. הענקה, כמו (שם יד ה): ויכו את רפאים:

קינו. שם כלי זיין, ואין לו חבר:

(טז-יז) ועל ידי כן רצה ישבי בנב להכות את המלך ונמלט על ידי עזר אבישי, ועל ידי זה נשבעו שלא יצא עוד למלחמה בל ידעך נרו, השואף אל מקומו באור החיים זורח הוא שם:

ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת. אחשוב שקרא קינו להבת החנית וקראו קן מצד הנקבות שבו אשר בו יכנס עץ החנית כי הוא כמו קן או יהיה קנו כובע נחשת אשר על ראשו כי הוא כמו קן או יהיה קנו העץ ויהיה חס' הנושא והרצון בו להבת חניתו: