וַיִּקְרָ֨א אַבְנֵ֜ר אֶל־יוֹאָ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתָּה כִּי־מָרָ֥ה תִֽהְיֶ֖ה בָּאַֽחֲרוֹנָ֑ה וְעַד־מָתַי֙ לֹא־תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם׃

וּקְרָא אַבְנֵר לְיוֹאָב וַאֲמַר הַלְאַפְרֵשׁ תִּקְטוֹל חַרְבָּא הֲלָא יְדַעְתָּא אֲרֵי מְרִירָא תְהֵי בְסוֹפָא וְעַד אֵימָתַי לָא תֵימַר לְעַמָא לְמִתַּב מִבָּתַר אֲחֵיהוֹן:

הלנצח. וכי לעולם תהרוג החרב מאתנו איש לאחיו:

הלא ידעתה. והלא תשכיל לדעת שמרה תהיה באחרונה, שאמות אני או אתה:

הלנצח. הלעולם:

ועד מתי. עד איזה זמן:

הלנצח אמר, א. הלא תכלית המלחמה היה לראות מי ינצח, ואחר שהשגת התכלית למה תלחם עוד, וכי זאת היא היה התכלית שתאכל חרב לנצח, ב. הלא במקום שישיגו על ידי המלחמה והשפיכות דמים איזה תכלית אז הגם שמה ששופכים דם הוא דבר מר, בכל זה בסוף ישיגו דבר מתוק שהוא התכלית שבעבורם לחמו, אבל להרוג ולאבד נפשות ללא תכלית מועיל, הלא מרה תהיה באחרונה לא תשיג באחרית המלחמה דבש ונופת להמתיק מר המות, ג. שאם יעשו כזאת במלחמת אויבים להשמיד ולהכרית לא כן במלחמת אחים, וזה שכתוב ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם: