וַאֲתֵיב אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל יַת אֱנַשׁ יְהוּדָה וַאֲמַר עַסְרָא חוּלָקִין אִית לִי בְּמַלְכָּא וְאַף בְּדָוִד אֲנָא רָעֵינָא מִנָךְ וּמָא דֵין אַשְׁטְתַנִי וְלָא הֲוָה פִתְגָמִי קַדְמוּתָא לִי לַאֲתָבָא יַת מַלְכִּי וּתְקֵיף פִּתְגַם אֱנַשׁ יְהוּדָה מִפִּתְגַם אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל:
עשר ידות וגו׳. הלא יש לי עשר חלקים במלך, כי אנחנו עשרה שבטים (אבל מבנימין באו מקצתם, והם האלף שעם שמעי, ולא יוחשבו, לא לאלה ולא לאלה):
וגם בדוד. אף שהוא מבני שבטך, מכל מקום רוצה אני בו יותר ממך:
ומדוע הקלתני. בזית אותי, כאלו אין ממש בנו והכל ממך:
ולא היה דברי ראשון. וכי לא בא אליו דברי בתחילה שישוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא וגו׳:
לי להשיב. רצה לומר: אם כן מהראוי לי להשיב את מלכי, ולא לכם, שאתם המעט ואיחרתם עד כה:
ויקש. אנשי יהודה דברו קשות לישראל, יותר מישראל ליהודה:
ידות. חלקים:
הקלתני. מלשון קלות ובזיון:
ויקש. מלשון קשה:
ויען איש ישראל, השיבו על שלש טענותיהם, (על הא') מ"ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה, עשר ידות לי במלך, לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות, וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ"ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב') מ"ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני, (על הג') מ"ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי, כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף, ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד:
עשר ידות לי במלך. רוצה לומר באי זה מלך שיהיה וגם בדוד יש לי חלק גדול ממך ואף על פי שהוא קרובך:
ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי. רוצה לומר שכבר היה ראוי לאיש יהודה שימתינו דבר איש ישראל להיותם הרוב בדרך שיהיה דבריהם ראשון להשיב את המלך:
ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל. וזה כי המלך היה קרוב להם להיות משבט יהודה והיה גם כן קרוב להם מצד אחר כי ישיבתו היתה בתוך ארץ יהודה ואשר היתה ישיבתו ביניהם היה ראוי שיהיו קודמים להשיבו שם:
