שְׁמוּאֵל ב׳ י״ט · מ״ג

וַאֲתֵיב כָּל אֱנַשׁ יְהוּדָה עַל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל אֲרֵי קָרִיב לִי מַלְכָּא מִדִילָךְ וּלְמָה דְנַן תְּקוֹף לָךְ עַל פִתְגָמָא הָדֵין הֲמֵיכַל אֲכִילְנָא מִנִכְסֵי מַלְכָּא אִם מַתְּנָא מַנֵי לָנָא:

כי קרוב וגו׳. כי הוא מבני שבט יהודה:

ולמה זה חרה לך. רוצה לומר: ועוד מה מזיקך שבאתי ראשון, וכי אכלנו משל המלך, וכי קבלנו ממנו תשורה ומתן לשתאמרו לא השארתם לנו מאומה:

על איש ישראל. אל איש ישראל:

נשאת נשא. ענין תשורה ומתן, כמו (אסתר ב י): ויתן משאת כיד המלך:

ויען כל איש יהודה, השיבו להם שלש טענות, א. מה שהקדמנו הוא כי לי משפט הקדימה מצד שהמלך קרוב אלי, אם בשאני משבטו, אם יען ששוכן ביהודה, ב. ולמה זה חרה לך על הדבר הזה, שאין זה פוגם כבודך ומה לך אם ברב עם הדרת מלך, הלא הוא מוחל על כבודו, ג. האכול אכלנו רצה לומר שבסעודה יש נ"מ להבא ראשון שאוכל את הטוב והמובחר, וכן בעת שחולקים משאת ומתנות שהבא אחרון לא ישיג משאת, אבל פה וכי אכלנו או נשאנו משאת, רצה לומר הנה המלך שלם לפניכם, אנחנו העברנוהו את הירדן ואתם תעבירוהו מפה והלאה, והוא מלככם כמו שהוא מלכנו:

אם נשאת נשא לנו. ר"ל אם נשא משאת המלך מאת פניו אלינו להאכילנו: