וַיַּ֣רְא הַצֹּפֶה֮ אִישׁ־אַחֵ֣ר רָץ֒ וַיִּקְרָ֤א הַצֹּפֶה֙ אֶל־הַשֹּׁעֵ֔ר וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־אִ֖ישׁ רָ֣ץ לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ גַּם־זֶ֥ה מְבַשֵּֽׂר׃

וַחֲזָא סַכְוָאָה גַבְרָא אַחֲרָנָא רָהִיט וּקְרָא סַכְוָאָה לְנָטַר תַּרְעָא וַאֲמַר הָא גַבְרָא רָהִיט בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר מַלְכָּא אַף דֵין מְבַסֵר:

אל השוער. אל שומר השער:

הנה איש. הנה עוד איש:

ויאמר המלך. כשמוע דבר הצופה:

גם זה מבשר. הואיל וגם הוא לבדו בא:

ויקרא הצופה אל השוער, הנימוס הוא שהצופה יקרא אל השוער, למען ישאל מהמלך אם יניח את הבא ליכנס אל המלך, רק בענין נחוץ וחדש יגיד אל המלך בעצמו, לכן בפעם הראשון שידע שהמלך מצפה מאד שיבוא איש מן המחנה, הגיד למלך עצמו ובפרט שבא מצד החומה לא מצד השער ואין לו ענין עם השוער, מה שאין כן ברץ השני שאין נחוץ כל כך כי הראשון יגיד דבר, הגיד אל השוער כפי הנימוס: