שְׁמוּאֵל ב׳ ט״ז · ג׳

וַאֲמַר מַלְכָּא וְאָן בַּר רִבּוֹנָךְ וַאֲמַר צִיבָא לְמַלְכָּא הָא יָתֵיב בִּירוּשְׁלֵם אֲרֵי אֲמַר יוֹמָא דֵין יְתִיבוּן לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת מַלְכוּתָא דְאַבָּא:

היום ישיבו לי. בראותם מהומות רבות בבני המלך, האח הרג את אחיו וקם על אביו, מה שלא היה בבני שאול:

השאלות: איך האמין דוד לדברי ציבא ולא עלה על לבו כי לשונו כתער מלוטש עושה רמיה:

ואיה בן אדוניך, מבואר כי מה שלא נמצא איש מכל עשירי ירושלים יוביל למלך שי סוס לרכוב עליו וצידה לדרך, רק ציבא העבד, הוא כי הבורחים מהרו לברוח, והנשארים בעיר היו מתיראים להראות שהם אוהבי דוד והתומכים בידו, רק העבד הזה המלשין על אדוניו, חשב להפיל את אדונו ממ"נ, לפני דוד הגיד כי הוא הנותן כל זאת, ולפני אבשלום היה יכול לאמר שאדוניו שלח אותו וצוה לו להוביל החמורים והלחם, ודוד שחשב תחלה שציבא הביא זאת על פי פקודת אדוניו, התפלא איך לא התירא להשאר בירושלים, אחר ששלח כזאת, שכשיודע זאת לאבשלום יהרגנו, והשיב ציבא שהוא הביא זאת מעצמו, ומפיבושת יושב בירושלם, רצה לומר לא הלך לא להקביל פני אבשלום, ולא לברוח עם דוד, כי חושב שאחר שיהרוג אבשלום את אביו ידינוהו ישראל כבן סורר ומורה, ותשוב המלכות לבית שאול, והנה לא היה לו לדוד לקבל דברי העבד, ונענש תיכף שיצא שמעי לקללו: