שְׁמוּאֵל ב׳ ט״ז · י״א

וַאֲמַר דָוִד לַאֲבִישַׁי וּלְכָל עַבְדוֹהִי הָא בְּרִי דְאוֹלֵידִית בָּעֵי לְמִקְטְלִי וְאַף אֲרֵי כְעַן בַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן שְׁבוּקוּ מִינֵיהּ וִילַטֵט אֲרֵי אָמַר לֵיהּ יְיָ:

הנה בני וגו׳. רצה לומר: הלא בדרך הטבע שהבן חס על אביו, והנכם רואים שהוא מבקש נפשי, ומזה נראה שיד ה׳ עשתה זאת:

ואף כי עתה. ומכל שכן עתה שאני בורח ומעונה, ושמעי הוא מבני הימיני אשר המה לי לאויבים, שיותר המה מוכנים לעשות בי גזירתו של מקום, בראותם קושי מזלי נרדף מבן בטני, ולזה הניחו לו, כי ה׳ אמר לו:

ויאמר דוד הוסיף לחזק סברתו שה' א"ל קלל, פי' שה' נתן כזאת בלבו, ולבל ישאלו ע"ז הלא לא יבטל ה' את הבחירה ואיך השיא את שמעי אל הנבלה הזאת, השיב הלא תראו כי בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי שבזה שינה ה' את הטבע, הטבע הבן לאהוב את אביו לא לבקש להרגו. הנה ראיתם כי הפליא ה' בענשי, עד שלא לבד שביטל הבחירה, עשה בזה דבר נגד הטבע, ואף כי נקל היה לו להטות לב שמעי אל הקללה, שהוא קרוב אל טבעו. א. מצד הזמן שעל זה אמר ועתה אחר שאני בל"ז נרדף ונשטם, ב. מצדו שהוא בן הימיני שהם שונאי, ג. שאינו בא על עסקי נפשות רק הניחו לו ויקלל ואם כן לא הפליא ה' בזה דבר נגד טבעו ובחירתו. והוא נתן כזאת בלבו שהיה נוטה לשנאה בל"ז ואם כן הניחו לו ויקלל כי א"ל ה':