וּמַקְדִים אַבְשָׁלוֹם וְקָאֵים עַל כֵּיבַשׁ אוֹרַח תַּרְעָא וַהֲוֵי כָּל גַבְרָא דִיהֵי לֵיהּ דִין לְמֵיעַל לָקֳדָם מַלְכָּא לְמֵידַן וּקְרֵי אַבְשָׁלוֹם לֵיהּ וַאֲמַר אֵי מִדָא קַרְתָּא אַתְּ וַאֲמַר מֵחַד שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדָךְ:
והשכים. כן היה דרכו בכל בוקר:
על יד. על מקום שהיה בדרך השער:
לבוא. והלך לבוא אל המלך:
אי מזה. הוא מדרך חיבה, לשאול את האדם מקומו וענינו:
מאחד שבטי. כל אחד היה משיב כפי השבט שהיה ממנו, אבל לא העיר, כי לא היו כל ערי ישראל נכרים לאבשלום, ואם ששאל גם על העיר, זה היה להראות חיבה יתירה:
ריב. משפט:
אי מזה. איזה העיר שתאמר מזה אני:
(ב-ג) השאלות: מה ראה לשאול מאיזה עיר אתה, כאילו בזה שם מגמת פתויו, ואיך אמר שהוא יצדיק כל איש אשר לו ריב ומשפט שזה אי אפשר, כי בהכרח יהיה אחד חייב ואחד זכאי, ולמה אמר ועלי תחת ואלי:
והשכים בצד השני הראה ענותו, ואהבת צדק ומשפט, ואהבת העם, אשר בשלש אלה גנב לב העם, א. הראה אהבת העם במה שהשכים בבקר ועמד על יד דרך השער, (השער היה מיוחד למשפט), ודרש לכל איש על אודותיו, עד ששאלו מאיזה עיר הוא כשוקד לדעת כל עניניו עד מקום מגורתו, ואחרי שמע דבריו, א"ל שדבריו טובים, רק לא ימצא משפט מצד המלך, ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו, וגם הסתיר בדבריו מלשינות אחרת במה ששאל מאיזה עיר הוא כאומר שהמלך לא ישקוד רק על טובת שבטו, לא על יתר שבטי ישראל, ושלכן כאשר א"ל שהוא מאחד שבטי ישראל שאינה ממשפחת המלך א"ל:
ועמד על יד דרך השער. ר"ל שהוא עמד על מקום ששם יעברו העוברים לבא אל שער המלך: