שְׁמוּאֵל ב׳ י״ד · כ״ה

וּכְאַבְשָׁלוֹם לָא הֲוָה גְבַר שַׁפִּיר בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְשָׁבָּחָא לַחֲדָא מִפַּרְסַת רִגְלוֹהִי וְעַד מוֹחֵיהּ לָא הֲוָה בֵיהּ מוּמָא:

להלל מאד. הראוי להלל מאוד:

(כה-לג) השאלות: למה הפסיק בספור יופיו של אבשלום באמצע, מלבד שאין מקומו פה, והיה לו לומר תחלה כל הספור עד וישק המלך לאבשלום ואח"ז קודם ספור המרד יספר יפיו, למה לא מרד אבשלום קודם שראה פני אביו שהי"ל כעס וחרון לא אחרי שקרב ונשק לו, ומה ראה על ככה למרוד באביו והוא היה הגדול באחיו בן יורש עצר ואביו זקן ולמה מהר למרוד שלא לצורך:

וכאבשלום הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה, שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכה, ואביו היה בדעתו להמליך את שלמה, אם מצד שנאתו לאבשלום, אם מצד שא"ל הנביא הנה בן נולד לך וכו', ויתר בניו כבר נולדו קודם לכן, וגם פרט לו שהבן המולך יקרא בשם שלמה, וגם כבר נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו, כמ"ש (מ"א א'), וכאשר הרגיש אבשלום זאת על ידי שראה שנאת אביו אליו, (הגם שלא ידע מנבואת נתן) לכן הקדים למרוד טרם ימליך את שלמה בחייו כמו שהיה אחר כך באמת, וזה שכתוב כהוצעה אל מעשה המרד שיספר בסימנים הבאים, וכאבשלום לא היה איש יפה וראה את עצמו הגון למלכות מצד שלמות יופיו הנודע להלל בכל ישראל, ולא היה בו שום מום: