וַתֹּ֩אמֶר֩ יִזְכׇּר־נָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ (מהרבית) [מֵהַרְבַּ֞ת] גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ לְשַׁחֵ֔ת וְלֹ֥א יַשְׁמִ֖ידוּ אֶת־בְּנִ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ חַי־יְהֹוָ֔ה אִם־יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה׃

וַאֲמַרַת יִדְכַּר כְּעַן מַלְכָּא מַה דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דַייָ אֱלָהָךְ בְּדִיל לְאַסְגָאָה אוֹרְחָא קֳדָם גָאֵל דְמָא לְחַבָּלָא וְלָא יְשֵׁיצוֹן יַת בְּרִי וַאֲמַר קַיָם הוּא יְיָ אִם יִפּוֹל מִסְעַר רֵישׁ בְּרִיךְ לְאַרְעָא:

יזכר נא המלך וגו׳. כאלו חששה פן כאשר יבוא גואל הדם לפני המלך, ולפי רוב גדלו ישא לו המלך פנים ולא ירחם עוד על בנה, ולזה אמרה: יזכר נא את ה׳, ולדבק במעשיו, מה הוא רחום וכו׳, מבלי להגדיל לישא פני גואל הדם הבא לשחת, ולא ישמידו את בני:

חי ה׳. הריני נשבע שלא יעשה לו מאומה רע:

מהרבת. ענין גדולה וחשיבות, כמו (אסתר א ח): על כל רב ביתו:

גואל הדם. קרוב הנרצח הרוצה לנקום נקמת דמו, נקרא גואל הדם, שהוא כאלו נחשב לדם לגאולה:

משערת בנך. אמר דרך הפלגה, כדרך שאומרים הבריות:

ותאמר אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע"ז מדין תורה יזכר נא המלך את ה' אלהיך, בקשה שיזכור בדבריו שם ה' (כמ"ש באמת חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, ובזה לא יוכל גואל הדם להפר שבועת המלך) ובארה טעם שאלתה מהרבת גואל הדם לשחת שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק ירבה לשחת שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות שלא ישמידו את בני ואז הפיקה גם שאלתה זאת, ויאמר חי ה' וכו' ובזה השיגה תכלית מבוקשה, בענין אבשלום לבקש שישיבהו המלך כמו שיבא:

מהרבת גואל הדם לשחת. ר"ל שלא ירבו גואלי הדם לשחת כי אין זה מחק גואלי הדם כי זה הנשאר הוא ג"כ קרובם וכאלו אמרה שיזכור לפניו שיאמר להם שאין ראוי להם מצד היותם גואלי הדם שירבו לשפוך דם קרוביהם ואז נשבע דוד חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה וידמה שלא אמרה שהיה שם עדים ולזה נשבע לה כי לפי דיני התורה לא היה בן מות אם היה הענין כמו שהגידה לו ואפשר עוד שאעפ"י שהיה בן מות לפי משפטי התורה הנה היה יכולת למלך להצילו להוראת שעה: