וַיִּחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהֹוָ֕ה כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְדָוִד בְּגַבְרָא לַחֲדָא וַאֲמַר לְנָתָן קַיָים הוּא יְיָ אֲרֵי גְבַר חַיַב קְטוֹל גַבְרָא דַעֲבַד דָא:

ויחר אפו. כי חשב שאמת הדבר נעשתה התועבה הזאת:

ויחר אף דוד באיש מאד, הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה: