וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהֹוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ׃

וַאֲתָא עַמָא לְמַשְׁרִיתָא וַאֲמַרוּ סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמָה תַבְּרָנָא יְיָ יוֹמָא דֵין קֳדָם פְלִשְׁתָּאֵי נִסַב לָנָא מִשִׁילֹה יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְיֵיתֵי בֵּינָנָא בְּדִיל יְקַר שְׁמֵיהּ נִתְפְּרִיק מִיַד בַּעֲלֵי דְבָבָנָא:

אל המחנה. לאותן שלא הלכו במערכה:

למה נגפנו. כי חשבו אשר המה מנוקים מעון:

את ארון. כי אמרו: כאשר ישגיח ה׳ בארון בריתו, ישגיח גם בנו: