וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכׇל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃

וּפַקֵיד שָׁאוּל יַת עַבְדוֹהִי מַלִילוּ עִם דָוִד בְּרָז לְמֵימַר הָא אִתְרְעֵי בָּךְ מַלְכָּא וְכָל עַבְדוֹהִי רַחֲמוּךְ וּכְעַן אִתְחַתֵּן בְּמַלְכָּא:

דברו אל דוד. על כי דוד לא ענהו, בחשבו כי מהתל בו כאשר התל בו עם מרב, בחשבו שמדעת אביה קבלה קדושין מאחר, ולזה צוה שאול את עבדיו לדבר בו:

הנה המלך חפץ בך. רצה לומר: במה שמרב נשאת לאחר, לא תחשוב שהיה מדעת המלך, לא כן הוא, כי הוא חפץ בך. אף לא תחשוב שעבדי המלך מתקנאים בך, והם אשר מאסו אותך בעיני מרב, ותחוש פן ימאסוך גם בעיני מיכל, גם זה לא הוא, כי כל עבדי המלך אהבוך, ומירב מאסה בך מעצמה, אבל הואיל ומיכל אוהבת אותך, התחתן במלך:

בלט. בחשאי, כמו (שופטים ד כא): ותבוא אליו בלט: