לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה. דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּעֵרוּבִין: אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְרַכִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, אֶלָּא כְיוֹשְׁבֵי פְרָזוֹת שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק:
נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נָלִינָה בַּכּוֹפְרִים. בֹּא וְאַרְאֶךָ בְּנֵי עֵשָׂו שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָה וְכוֹפְרִים בָּךְ:
הפעם הג'לכה דודי נצא השדה. והענין ירושלם [כענין מצאנוה בשדה יער:
נלינה בכפרים. כענין פרזות תשב ירושלם:]
לכה דודי. תשלח אמריה לחלות פני החשוק, לומר לו נצא מן העיר אל השדה, ונלין באחת מן הכפרים אשר הכרמים סמוכים אליה והנמשל הוא כאילו אמרה כנסת ישראל אל המקום ברוך הוא לך נא בערי השדה ובכפרים להשגיח במעשה אנשיהן, עם כי אינם מיושרים ומחוכמים כאנשי כרכים ועיירות גדולות שיש בהם ממי ללמוד, כי חכמיהם רבו למעלה אשר לא ימצא כן בערי השדה ובכפרים:
לכה. הוא ענין זרוז:
נלינה. מלשון לינה:
בכפרים. כן יקראו המקומות הקטנות כמו בערים ובכפרים (דה״א כז):
משל:לכה. [הרעיה השיבה פניה אל דודה ואומרת] לכה דודי נצא מפה אל השדה, בלילה הזו נלינה בכפרים שסביב ירושלים:
מליצה:לכה. עתה שיצאה הנפש מן הגויה, היא משיבה פניה אל דודה העליון העומד עליה לאספה אליו אומרת, לכה דודי מפה, נצא מן העיר שהוא הגויה אל השדה ר"ל חוץ לגויה, נלינה בכפרים, כי ידוע שבלילה הראשונה עדן הנפש מרחפת על קצת חלקי הגויה ואינה מתפרדת מכל חלקיו לגמרי, ואחר שהגוף בכללו נמשל בשיר הזה לעיר, א"כ קצת חלקיו וכחותיו המיוחדים הנפרדים נמשלים לכפרים קטנים שהישוב בהם מעט, ועז"א נלינה בלילה זו בכפרים, ונבקר עוד קצת חלקי הגוף, וכנודע מענין חבוט הקבר:
לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים: נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך:
אמרה ממשלת שיצאו השדה ויביטו הצמחים אם החלו להשתדל לתת פרים. והכוונה בזה שיראו אם נשלם לה מהחוש מה שיצטרך אליו בזאת החקירה כי זה צריך אל חקירה ארוכה וקשה מאד הגעתה כמו שקדם ואם נשלם מהחוש מה שיצטרך הנה אחר כן אתן את דודי לך ואשפיע לך מה שראוי כפי היכולת:
