שִׁיר הַשִּׁירִים ד׳ · ו׳

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם. עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַחַמָּה:

וְנָסוּ הַצְּלָלִים. הִיא עֵת שָׁרָב וְחֹם הַיּוֹם אֲנִי אַצִּילֵךְ וְאַתְּ עֲרֵבָה עָלַי:

הַיּוֹם. הוּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְכֵן "לְרוּחַ הַיּוֹם", וְכֵן "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". וּמִשֶּׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, "אֵלֶךְ לִי בְהַר הַמּוֹרִיָּה", בְּבֵית עוֹלָמִים. בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה. כְּלוֹמַר: מִשֶּׁחָטְאוּ אָז לְפָנַי לְחַלֵּל אֶת קָדָשַׁי וְלִנְאֹץ מִנְחָתִי בִימֵי חָפְנִי וּפִנְחָס, אֶסְתַּלֵּק מֵעֲלֵיכֶם וְאֶטּשׁ מִשְׁכָּן הַזֶּה וְאֶבְחַר לִי בְהַר הַמּוֹרִיָּה, בְּבֵית עוֹלָמִים. וְשָׁם "כֻּלָּךְ יָפָה . . . וּמוּם אֵין בָּךְ", וְאֶרְצֶה שָׁם כָּל קָרְבְּנוֹתַיִךְ:

הפעם הב'וכאשר אמרת עלי עד שיפוח היום ע״כ הלכתי אל הר המור לריח הטוב (אליך):

הפעם הג'דברי השכינה הם עד שיפוח היום [הענין] אשב בהר המוריה כל זמן שלא ישתנה היום והענין מעשה (כנסת) ישראל:

עד שיפוח היום. כאומר לכן בעבור הכשרון והיופי הנמצא בך מאז ביתר שאת, הוחילי על הטובה כי יש תקוה, ועד העת שיהיה השמש נפוח מן הארץ לרדת לשקוע, ועד ינוסו הצללים הוא עת ערב שאז ינוסו צללי הדברים להיות מתארכים ונמשכים למרחוק ועד לא תבא העת ההיא, אלך אל הר שגדל שם בושם המור, ואל גבעה שגדילה שם לבונה, ושמה אלין הלילה. והנמשל הוא לומר בעבור כשרון המעשה והשבח הנמצא בך מאז, אמהר להשרות שכינתי בבית המקדש מקום מקטירין סממני הקטרת ובהם מור ולבונה:

שיפוח. מלשון הפחה ונשיבה:

היום. השמש:

ונסו. מלשון ניסה ובריחה:

הצללים. מלשון אצל:

המור, הלבונה. שמות מיני בושם:

משל:עד. אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ"ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה:

מליצה:עד. ר"ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום, והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ"ל ב' י"ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם, והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע"י המקדש והקרבנות לא ע"י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה כמו עד עתה, שזה א"א שיתמיד בקביעות, כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות, לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו (שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם. שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת. כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה). וז"ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א' י"ג ג' ו') שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו, והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח, ור"ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע"ח ודם הנזרק על המזבח. שהוא הר המור. וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח. גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי. ובכ"ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו), ועי"ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום. כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע"י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר:

עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה:

אחר שכבר ספר מה שהמציאה לו באלו החכמות הלמודיות והיו אלו החכמות אינם מכוונות לעצמם אבל בעבור ההיישרה אל חכמת הטבע וחכמת האלהות אמר השכל כי בעת שיחל לסור חשך הלילה והוא משל לסכלות ישתדל לחקור בחכמה הטבעית ובעבור שכבר יצטרך לו בכלל זאת החכמה עזר רב מחשוקתו התחיל השכל להעירה על זה ובקש ממנה העזר אשר יצטרך אליו ממנה והנה כבר התבאר במה שקדם למה ייחס זאת החכמה להר אחד ולבשם מיוחד ר״ל החכמה הטבעי':