שִׁיר הַשִּׁירִים ד׳ · ב׳

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת וגו'. אַף קִלּוּס זֶה בִלְשׁוֹן נוֹי אִשָּׁה:

שִׁנַּיִךְ. דַּקּוֹת וּלְבָנוֹת וּסְדוּרוֹת עַל סִדּוּרָן כְּצֶמֶר וְסֵדֶר עֵדֶר הָרְחֵלִים הַבְּרוּרוֹת מִשְּׁאָר הַצֹּאן בְּקֶצֶב וּמִנְיָן. נִמְסָרוֹת לְרוֹעֶה חָכָם וְהָגוּן לִזָּהֵר בְּצַמְרָן, שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן לִכְלֵי מֵילַת. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָן מֵעֵת לֵדָתָן שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ הַצֶּמֶר, וְרוֹחֲצִין אוֹתָם מִיּוֹם אֶל יוֹם:

שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת. לְשׁוֹן מְתם. "אֵין מְתם בִּבְשָׂרִי", כְּלוֹמַר: תְּמִימוֹת אינטרי"ש בְּלַעַ"ז:

וְשַׁכֻּלָה. שׁוּם שְׁכוֹל וּמוּם אֵין בָּהֶם. וְנֶאֱמַר הַדֻּגְמָא הַזּוּ עַל שֵׁם גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, הַכּוֹרְתִים וְאוֹכְלִים אוֹיְבֵיהֶם בְּשִׁנֵּיהֶם סְבִיבוֹתָם. וַהֲרֵי הֵם מִתְרַחֲקִין מִן הַגָּזֵל שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמִן הָעֲרָיוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ בַעֲבֵרָה. וְנֶאֱמַר קִלּוּס זֶה עַל שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ שֶׁצָּבְאוּ עַל מִדְיָן בְּקֶצֶב וּמִנְיָן, שֶׁלֹּא נֶחְשַׁד אֶחָד מֵהֶם עַל הָעֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ". וְאַף עַל הִרְהוּר הַלֵּב הֵבִיאוּ כַפָּרָתָן. וְאַף עַל הַגָּזֵל לֹא נֶחְשְׁדוּ, שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וגו'". וְלֹא הִבְרִיחַ אֶחָד מֵהֶן פָּרָה אַחַת אוֹ חֲמוֹר אֶחָד:

הפעם הא'הקצובות. שיש להם קצב אחד:

מתאימות. מולדות תאומים:

הפעם הב'שניך. לבנות כעדר הרחלות הרחוצות:

ושכולה אין שם שן נשברת וכאלו הן תאומות:

הפעם הג'שניך. אנשי מלחמה:

שניך כעדר הקצובות. שניך היו דומות זו לזו בגובה ובעובי, ולבנות היו במראה כמו עדר הדומות זו לזו כאילו נחתכו כאחת. וכשהם עולים מן הרחצה שמבהיקים בלובן צח:

שכולם מתאימות. מוסב על השנים, לומר אשר כל השנים שוות היו כתאומים ולא היה בהם שכולה, רוצה לומר לא היה נחסר אחד מהם, ולא נפגם ולא נשתנה מראהו. והנמשל הוא על הגבורים אנשי המלחמה אשר היו בה מאז הכורתים ואוכלים אויביהם, שהיו כעדר השוים במדה המנוקים מן הלכלוך אחר שעלו מן הרחצה. כי כמו כן היו שוים גם המה אלו לאלו, וכולם היו קדושים ומנוקים מן הגזל, ולא נמצא במי מהם נדנוד עושק, לא כדרך גדודי העובדי גילולים:

הקצובות. ענין חיתוך וכריתה כמו מדה אחת וקצב אחד (מ״א ו כה):

מתאימות. מלשון תאומים:

ושכלה. רוצה לומר חסרון ופגם ואמר בלשון שכלה מלשון הנופל בבעלי חיים הנשכל מחיה רעה:

מליצה:שניך. והנה כמו שהשנים הם התעבות מותרות הגוף והתגלותו לחוץ, כן בענין הנפשי יורה. אם בנפש הדברית הנתלית בחומר על התגלות השכל בדרכים מיוחדים כפי מדתו ופעולותיו. והם ע"י משפטים והיקשים. שמבואר בחכמת בקור השכל בארך, כי החוקים המוטבעים בעצמות השכל הם ט"ז שהם י"ב בדרכיו במשפטים. וארבעה בדרכי התבונה בהיקשים, ומאתם יצאו ט"ז דרכים שבהם יבנה המשפטים וההיקשים התבונים, ובארנו זאת במק"א בארך והם ל"ב נתיבות, מכוונים נגד השנים שצומחים ט"ז בלחי העליון וט"ז בלחי התחתון, אחד גבוה מחברו, והם דומים במשלם כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שנתכבס צמרן מכל שמץ. וכולם קצובים ושוים בצבעיהם, כן אין בהם רושם נלקח מן המוחשים, כי הבדליהם טבוע בפעולת השכל עצמו מצד טבעו, שנחלק אל נתיבות אלה, וכלם אחיות תאומות אין בהם שכולה כי הם יסודות חזקות מולידים בנים חיים, ר"ל שכל תולדות השכל יהיו עפ"י תהלוכותיה, כידוע בחכמה הנ"ל בפרטות (וכן בעניני הנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר, השכלותיה העליונות הגבוהות שרשם בל"ב נתיבות חכמה העליונות, שהם נקיים מכל סיג ושמץ כעדר הקצובות. ואין בהם שכולה כי כולם בני אל חי ופרי החכמה העליונה:

שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם:

הנה במה שיבא זכר תמורת הקצובו' הרחלים ולזה הוא מבואר שהוא ירצה בכאן הרחלים הקצובות ר״ל אשר מדה אחת וקצב אחד לכולהנה. ואמר שעלו מן הרחצה להורות על יפים. ואמרו שכלם מתאימות ירצה בו שהשנותם מסכים. ואמרו ושכולה אין בהם ירצה שאין בהן אחת שלא תעשה פרי. ובזה יאמר הוא שאלו הצורות הדמיוניות אשר תכינם לו רעיתו הם כלם מתאימות ומסכימות ההשגות ועושות פרי. וזה כי אין כל השגות אשר יגיע מהחוש בנושא אשר תחקור בו החכמה מקנה ידיעה עושה פרי כבחכמה ההיא וזה מבואר. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו שכולם מתאימות ושכולה אין בהם שכל אחד מאלו הצורות הדמיוניות לה צורה דמיונית אחרת תזדווג עמה ואין בהם אחת שתהיה יחידה וגלמודה. או יהיה בשכולה חסרה רצוני שאין בהם אחת שתהיה חסרה מגילה אבל הם מסכימות יחד. והכל עולה לענין אחד איך שיפורש מאלו הפירושים: