הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי. קִלְּסָן וְרִצָּן וְעָרְבוּ עָלָיו קָרְבְּנוֹתֵיהֶם:

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם. שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי בִּימֵי חָפְנִי וּפִינְחָס:

עֵינַיִךְ יוֹנִים. גַּוֹּנַיִךְ וּמַרְאִיתֵךְ וְדֻגְמָתֵךְ כַּיּוֹנָה הַזֹּאת הַדְּבֵקָה בְּבֶן זוּגָהּ, וּכְשֶׁשּׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ אֵינָהּ מְפַרְכֶּסֶת אֶלָּא פוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ, כָּךְ אַתְּ נָתַתְּ שֶׁכֶם לִסְבֹּל עֻלִּי וּמוֹרָאִי: מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים. הַקִּלּוּס הַזֶּה דֻּגְמַת קִלּוּס אִשָּׁה הַנֶּאֱהֶבֶת לֶחָתָן. מִבִּפְנִים לְקִשּׁוּרַיִךְ שַׂעְרֵךְ נָאֶה וּמַבְהִיק כְּצֹהַר וְלַבְנוּנִית כִּשְׂעַר עִזִּים לְבָנוֹת הַיּוֹרְדוֹת מִן הֶהָרִים וּשְׂעָרָן מַבְהִיק מֵרָחוֹק. וְהַדֻּגְמָא שֶׁדִּמָּה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְכָךְ, זוֹ הִיא: מִבִּפְנִים לְמַחֲנוֹתַיִךְ וּמִשְׁכְּנוֹתַיִךְ, אַף הָרֵקִים שֶׁבֵּיךְ חֲבִיבִין עָלַי כְּיַעֲקֹב וּבָנָיו שֶׁגָּלְשׁוּ לָרֶדֶת מֵהַר הַגִּלְעָד כְּשֶׁהִשִׂיגָם לָבָן שָׁם. דָּבָר אַחֵר: כְּאוֹתָן שֶׁצָּבְאוּ עַל מִדְיָן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁהִיא בְאֶרֶץ גִּלְעָד. וְלָשׁוֹן זֶה בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים:

מִבַּעַד. הוּא לְשׁוֹן מִבִּפְנִים, שֶׁרֹב "בְּעַד" שֶׁבַּמִּקְרָא דָבָר הַמֵּסֵךְ וּמֵגֵן נֶגֶד דָּבָר אַחֵר, כְּמוֹ "וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתּם", "הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַעֲדִי", "הַבְעַד עֲרָפֶל". וּ"מִבַּעַד" הוּא הַדָּבָר שֶׁהוּא מִבִּפְנִים לְאוֹתוֹ "בְּעַד". לְכָךְ הוּא אוֹמֵר "מִבַּעַד":

צַמָּתֵךְ. לְשׁוֹן דָּבָר הַמְצַמְצֵם הַשֵּׂעָר שֶׁלֹּא יַפְרִיחַ לָצֵאת, וְזוֹ הִיא הַשְּׂבָכָה וְהַקִּשּׁוּרִים. וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ צַמָּתֵךְ לְשׁוֹן צֹמֶת, שֶׁתְּהֵא הַתי"ו מֻשְׁרֶשֶׁת בַּתֵּבָה, שֶׁאִם כֵּן, הָיָה לָהּ לִהְיוֹת דְּגוּשָׁה כְּשֶׁהִיא נִסְמֶכֶת לְה"א לִפְעֹל בָּהּ פְּעֻלַּת נְקֵבָה, אוֹ לְוי"ו לִפְעֹל בּוֹ פְּעֻלַּת זָכָר כְּמוֹ תי"ו שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁהוּא נוֹתְנָהּ לִנְקֵבָה הִיא מֻדְגֶּשֶׁת, כְּמוֹ "חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ, וְשַׁבַּתָּהּ", וְכֵן לְזָכָר, "עוֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ". וְתי"ו שֶׁל צַמָּתֵךְ שֶׁהִיא רָפָה, עַל כָּרְחֵנוּ בָאָה בִמְקוֹם ה"א, וִיהֵא שֵׁם הַקִּשּׁוּר צַמָּה. וּכְשֶׁהוּא סָמוּךְ לְתִתּוֹ לְזָכָר אוֹ לִנְקֵבָה, תֵּהָפֵךְ הַה"א לְתי"ו רָפָה, כְּגוֹן שִׁפְחָה תֵהָפֵךְ לוֹמַר שִׁפְחָתוֹ, שִׁפְחָתָהּ. וְכֵן אָמָה, אֲמָתוֹ, אֲמָתָהּ. עֶרְוָה, עֶרְוָתוֹ, עֶרְוָתָהּ. וְכֵן זֶה: צַמָּה, צַמָּתוֹ, צַמָּתָהּ, צַמָּתִי, צַמָּתֵךְ:

שֶׁגָּלְשׁוּ. שֶׁנִּקְרְחוּ. גִּבֵּחַ מְתֻרְגָּם גְּלוֹשׁ. כְּשֶׁהַבְּהֵמוֹת יוֹרְדוֹת מִן הָהָר, נִמְצָא הָהָר נִקְרָח וּמְמֹרָט מֵהֶם:

הפעם הא'שגלשו. י״א שנקרחו [מן] תרגום קרח (הוא) [גלוש והוא רחוק בענין] וי״א [ש]הלמ״ד נוסף והנכון בעיני שאין לו דומה ועניינו נשמטו וירדו:

הפעם הב'ועדר העזים. כשיהיה בהר יראה זה למעלה מזה:

הפעם הג'שבחה השכינה כנסת ישר׳ [ואמרה] הנך יפה רעיתי [הנך יפה]:

עיניך יונים. הם הנביאים:

שערך. הם הנזירים שהם מגדלים שער:

הנך יפה רעיתי. כאשר היה נשמע אל החשוק שהיא משתעשעת באהבתו אליו, והפלגת בטחונה בו, שלח אמריו לקלסה, וכה אמר הנך יפה וכו׳, רוצה לומר יפה היית מאז עודך רעיתי ויושבת עמדי, ועדיין את עומדת ביופיך ולא נפרדה היופי ממך מכל וכל בעבור הצער שעזבתיך והנמשל הוא לאחדים עם המשל, ויאמר על כשרון המעשים:

עיניך יונים. מראה עיניך היה מאז כמראה עיני יונים, והנה נסתרות מבפנים להמסך, ובזה היו ממשיכות אהבה וחשק יותר מאלו היו גלויות מבלי מסוה והנמשל הוא על החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, אשר היו נחמדים כיונים וצנועים במעשיהם להסתירם מבני אדם:

שערך כעדר העזים. שער ראשך היה מאז סרוק ומבהיק כשער עדר העזים אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים, ברדתם ממקום מרעיתם מהר גלעד, וכאילו נסרקו במסרק והנמשל הוא על הנזירים שהיו בה המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה:

הנך. הנה את:

יונים. כיונים:

מבעד. בפנים כי בעד ענינו דבר המפסיק כמו הארץ בריחיה בעדי (יונה ב ז), ומבעד הוא הדבר שהוא מפנים לאותו בעד המפסיק:

לצמתך. הוא המסוה המכסה את הפנים כמו גלי צמתך (ישעיה מז ב), והוא יריעה דקה מאד ומריאת הפנים נראה דרך בה:

שגלשו. ענין מריטת השער כי גבח הוא (ויקרא יג מא), תרגום אונקלוס גליש הוא:

משל:הנך. עתה מתחיל לשבחה בפרטות כחתן המשבח את כלתו בכל איבריה:

מליצה:הנך. הדוד העליון מפאר את כלתו הכלולה בכל פרטיה. כי עתה מתיחד עמה בעודה פועלת בגויה על ידי עבודת ה' בבית עולמים. והנה עיני הנפש הם שנים. כמו שפרשתי (א' ט"ו). והם, העין הרוחני שבו תביט אל האלהות אשר בעולם הגדול. והעין אשר בו תביט אל האלהות אשר בעולמה הקטן. ושניהם דומים כיונים הבלתי נפרדים מבן זוגם. והגם שהם מבעד לצמתך וקשורך, ר"ל שנתונים תחת קשר הגויה וכלואים שם, בכ"ז מבעד הצמה והקשר עם הבשר. תלטוש שני עיניך להביט אלי ולהכירני, שערך כמו שבהגוף יתהוו השער והשנים מן המותרות שתפליט הטבע לחוץ עד שנוכל להמליץ עליהם שהם צומחים מן פנימיות הגוף שפנימיותו נתעבה ונתקשה ויוצא לחוץ. כן במשל הרוחניית ימליצו השער והשנים על התגלות אור הפנימי ובקיעתו ויציאתו לחוץ עד שיורגש ויצוייר לנו. (ובענין זה ישתמשו בעלי החכמה הנעלמת ליחס שער ושנים בספירות העליונות ובאורות הצחצחות. ויאמרו כי השער ירמוז התנוצצות אורות אין מספר מן פנימיות האלהות ולחוץ והשנים הם ל"ב נתיבות החכמה) ודוגמא זאת תמצא בענין הנפש. אם בנפש הדברית שהוא השכל הנתלה בחומר. שמציאות השכל יתגלה. א) ע"י מושגים. ב) ע"י משפטים והיקשים. והנה המושגים הם רבים לבלי תכלית. ואין אחד דומה לחברו. כידוע בהגיון שכל מושג י"ל הבדל שבו יוכר מזולתו. ומצד זה קורא אותם שערות הנפש. שכמו שהשערות צומחים ממותרי המוח שהוא משכן השכל. והם רבים ודקים מאד. כן מותרי ההשכלה הפנימית יתנוצצו בשערות הנפש שהם המושגים. והם דומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שכולם היו נקודים עקודים וברודים. שעי"ז היה כ"א מובדל מחברו, כן יש הבדל וסימן ההכרה לכל מושג בפ"ע (וכן בנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר. ירמוז בהשערות על המושגים הרוחניים שהשיגה בעניני האלהות. שהם רבות מאד), ודומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שהם העולמות העליונים הנקראים בדברי האלהיים עולם העקודים והנקודים. שעומדים בראשית התגלות במרום הררי עד. וגם ימליץ על רכב אלהים רבותים והשגות לאין מספר שגלשו מהר סיני. ששם העיד ה' בינו ובין עמו, והגל הזה עד ביניהם:

הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד:

התחיל לספר יפיה אשר יביאהו לחשוק בה. וספר עם זה העזר אשר נעזר בה בזאת ההשגה אשר קדם זכרה ר״ל בחכמות הלמודיות ולזה היו קצת הדברים אשר דבר מיפיה לפי המשל לבד וקצתם לפי הנמשל. והנה אמרו עיניך יונים הוא לפי המשל לבד להורות על יפיה. ואמרו מבעד לצמתך הוא להורות על קשוטה וצניעותה כי הצמה הוא המסוה אשר שמה על פניה והיו נראים עיניה מתוך המסוה. וכן אמר שרקתה היה נראה כפלח הרמון מבעד לצמתה וזה כלו לפי המשל. ואולם מה שאמר בשערה הוא אצלי לפי הנמשל וזה כי אין מחק השער היפה לאשה שישובח בזה האופן. וכן הענין במה שזכר משניה. ואופן המשל בזה הוא ששער העזים שגלשו מהר גלעד הם מזדווגים ושוכבים בכללם זה על זה. וכזה יאמר שבמקומות אשר יצטרך בהם ההשגות מן החוש באלו החכמות הלמודיות כמו הענין בחכמת הככבים כי היא תצטרך אל השנות חזק מן החוש. הנה מה שהכינה לו מזה ההשגות הוא השנות מסכים ומזדווג זה עם זה ונאות להגיע אל התכלית המכוון. ואל זה גם כן כוון לפי מה שאחשוב במה שתאר אותה מענין שניה כמו שנבאר אחר זה. והנה רמז בשער ובשנים מבין שאר חלקיה בזה ההשנות המסכים מפני כי אין בכאן בבעל חיים דבר מורגש בכמו זה הרבוי אשר לשערות ולשנים וזה מבואר בנפשו: