שִׁיר הַשִּׁירִים ב׳ · ז׳

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם. אַתֶּם הָאֻמּוֹת:

בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת. שֶׁתִּהְיוּ הֶפְקֵר וּמַאֲכָל כִּצְבָיִים וְאַיָּלִים:

אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה. שֶׁבֵּינִי לְדוֹדִי, לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַחֲלִיפָהּ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהִתְפַּתּוֹת אַחֲרֵיכֶם:

עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. בְּכָל עוֹד שֶׁהִיא תְקוּעָה בְלִבִּי וְהוּא חָפֵץ בִּי:

עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. כְּמוֹ "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ", בְּעוֹד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ:

אִם תָּעִירוּ. אִם תַּשְׂנִיאוּ, כְּמוֹ "וַיְהִי עָרֶךָ", "וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָיךְ":

וְאִם תְּעוֹרְרוּ. כְּמוֹ "הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה" קלניי"ר בְּלַעַ"ז. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים וְאֵינָם מִתְיַשְּׁבִים עַל סֵדֶר הַדְּבָרִים, כִּי רוֹאֶה אֲנִי שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה וְדִבֵּר עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם וְעַל מַתַּן תּוֹרָה וְהַמִּשְׁכָּן וּבִיאַת הָאָרֶץ וּבֵית הַבְּחִירָה וְגָלוּת בָּבֶל וּבִיאַת בַּיִת שֵׁנִי וְחֻרְבָּנוֹ:

הפעם הא'בצבאות. כמו איל וצבי ורבים זכרי׳ (כמ׳) וכצבאים על ההרים [ולנקבות צבאות]:

תעירו. מן ויעירני:

מקפץ. תרגום לנתר:

הפעם הב'והייתי משבעת לעלמות שלא יעירוני מן השנה [עד שיגיע עת חפץ האהבה]:

וענין בצבאות כי הנשים דומות להן הלא תראה אילת אהבים ויעלת חן דמה לאילה וליעלה וזה ענין השבעתי אתכם בדומות לכם כאלו אמ׳ השבעתי אתכם בכם:

הפעם הג'אמרו הנביאים לכנסת ישראל השבעתי [אתכם] בצבאות שהם מותרות לשחיטה שלא תתעוררו עד שיגיע הקץ [כ]אשר העתיקו חז״ל שיצאו בני אפרים קודם הקץ [וזהו ענין עד שתחפץ] ונהרגו ועליהם נאמ׳ בדברי הימים ויתאבל עליהם אפרים אביהם:

השבעתי. חזרה פניה כלפי הנערות, ותאמר להן אתן בנות ירושלים השבעתי אתכם להיות דומות לצבאות או לאילות השדה, להיות להפקר ולמאכל כמותן אם תעוררו אליכן אהבת החשוק ההוא עד שתהיה האהבה נחפצת לשוב אלי מעצמה, רוצה לומר כל עוד שלא שבה האהבה מעצמה אל תמאסו אותי בעיניו לעורר האהבה אליכן. וכאומרת אבל אחר שתשוב האהבה הנה לא יהיה לאל ידכן להמאיס אותי בעיניו ולעורר האהבה אליכם, ואין צורך אז אל השבועה. והנמשל הוא לומר כאילו כנסת ישראל השביעה את העובדי כוכבים ומזלות, ותאמר אשר כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, שלא תכריחוני לעבור על דת להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו להמשיל אתכם עלי עד עולם לבל אצא מתחת ידכם, וכאומרת אבל אחר וכו׳ כמו במשל:

השבעתי. מלשון שבועה:

בצבאות. נקבות הצבאים:

באילות. נקבות האילים:

תעירו תעוררו. מלשון התעוררות, וכפל המלה לחזק הענין:

משל:השבעתי. [בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות אותה והיא רואה אותן מרחוק] אומרת להן. אני משביע אתכן. בל תעירו ותטילו איבה באהבה זאת. [מלשון ויהי עריך]. וכן אף בל תעוררו אותה. ר"ל לא לרחק ולא לקרב, רק עד שתחפץ. לפי חפץ האוהבים והחושקים, וזר בל יתערב ביניהם, ויען שאין איש שם במדבר רק צבאות ואילות השדה. משבעת אותם באלה, הם יהיו עדים ומתרים ומודיעים השבועה הזאת:

הדוד חלף הלך לו. והרעיה הושבה אל חדרי שלמה.

ובזה נשלם השיר הראשון:

מליצה:השבעתי. בתוך כך התחילו כחות הגויה להתעורר מתרדמתם ולהשבית את החבור היקר הלז והנפש האלהית משבעת את בנות ירושלים שהם כחות הגויה בל ישבתו את האהבה הנפשיית ודבוקה בצור עוזה לא לרחק ולא לקרב. כי גם התעוררות האהבה הזאת באמצעות כחות החומריות היא אש זרה ואהבה בלתי נקיה מפניות חיצוניות רק עד שתחפץ האהבה בעצמה בהתעוררות הרוח להדבק ברוח אלהים. וכ"ש שלא ישביתוה ע"י שיטילו איבה בינה ובין דודה שבשמים ע"י שיפתוה אל חמדת העולם ואהבת זולתו. ויען שהנפש היא עתה במדבר חוץ מן העיר ר"ל שהתפשטה מן הגויה נפרדת מכל כחותיה כי דבקה ברוחניות ובשכל העליון ולא נמצא מליץ בינה ובין כחות הגויה רק נפש החיונית לבדה אשר עורקיה לא ישכבון והיא משלחת מעינותיה בנחלים ע"י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כל עורקי הגויה ואליו ישובון, והמרוץ הזה הולך במרוצה רבה סובב על כל פנות הגויה כ"ד או שלשים פעמים בשעה ונמשל במרוצתו לצבאות ואילות השדה בע"ח שמרוצתם קל מאד משבעת את כחות הגויה בצבאות האלה הרצים בל יפריעו חק האהבה:

רוח הקודש עלה מעל נפש שלמה, והיא הושבה ע"י שהקיצו כחות הגויה להסגר בבית כלא החומר כבתחלה:

ובזה נשלם השיר הראשון:

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

השבועה הזאת היא כי לחוזק החשק להגיע אל התכלית אולי יהרסו ולא ידרכו אל זה השלמות בדרך הראוי. ולזה היתה הצוואה שלא יעירו ויעוררו האהבה עד שתחפץ. ואולם זכר צבאות ואילות השדה להיותם קלי המרוץ כאלו יאמר שהם עם חשקם קלות המרוצה אל התכלית ראוי שימנעו מזה אך ילכו בסדור הראוי מדרגה אחר מדרגה עד שיגיעו התכלית: