עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃ {ס}

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם. מוּסָב לַמִּקְרָא שֶׁל מַעְלָה הֵימֶנּוּ: "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ", עַד זְמָן שֶׁגָּרַם הֶעָוֹן וּשְׁזָפַתְנִי הַשֶּׁמֶשׁ כְּחֹם הַיּוֹם וְגָבַר הַשָּׁרָב:

וְנָסוּ הַצְּלָלִים. חָטָאנוּ בָעֵגֶל, חָטָאנוּ בַמְרַגְּלִים. "וְנָסוּ הַצְּלָלִים", זְכֻיּוֹת הַמְגִנּוֹת עָלֵינוּ, פָּרַקְתִּי עֻלּוֹ:

סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי. גָּרַמְתִּי לוֹ לְהִסְתַּלֵּק מֵעָלַי עַל הָרִים הַמֻּפְלָגִים מִמֶּנִּי:

בָתֶר. לְשׁוֹן חֲלֻקָּה וְהַפְלָגָה:

הפעם הא'שיפוח. רוח היום:

הרי בתר. [הם] הרי (ה)גדור והפרידה כמו ויבתר אותם:

הפעם הב'ואתה דודי עד שיפוח רוח היום וזה יהיה אחר נטות [ה]צללים שהוא חצי היום שוב אל מקומך:

הדוד הלך לדרכו:

הפעם הג'עד שיפוח היום על הרי בתר. שאמ׳ כי לא אעלה בקרבך ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה:

עד שיפוח היום. ואז מיד חזרתי ופייסתי אותו, ושאלתי ממנו לומר עד העת שיהיה השמש נפוח מן הארץ לרדת לשקוע ועד ינוסו הצללים הוא עת ערב, שאז ינוסו צללי הדברים להיות מתארכים נמשכים למרחוק. ועד לא תבוא העת ההיא פנה דודי, ודמה עצמך בדבר מהירת ההליכה להיות דומה לצבי או לעופר האילים הרצים על הרי בתר, החלקים ומופלגים אלו מאלו, כי שם היו מצויים. ויתכן שהמחוז שעמדו שם הוא על שם וילכו כל הבתרון, רוצה לומר הנה אני בקשתי ממנו לשוב אלי קודם הערב להתעלס באהבים. והנמשל הוא לומר מיד הלך משה לפייס את המקום ברוך הוא, לשוב ולהתרצות אלי חיש קל מהר:

שיפוח. מלשון הפחה ונשיבה:

היום. וכן יקרא השמש כמ ולקוח היום (בראשית ג ח), וזהו לפי שבעוד השמש על הארץ הוא יום:

ונסו. מלשון ניסה ובריחה:

הצללים. מלשון צל:

סב. מלשון סביב:

דמה. מלשון דמיון:

לעופר. הוא ילד האיל:

בתר. ענין חלוקה והפלגה כמו ויבתר אותם בתוך (בראשית טז י):

משל:עד, חיבור זה נמשך עד שיגבר חום היום וינוסו הצללים, שאז ישובו בנות ירושלים מן הכרמים מצידם, כי לא יוכלו לסבול חום השמש, ואז סוב מפה בל ימצאוך הבנות בשובן, ודמה לך לצבי החוזר תמיד על מקומו, כן תשוב אלי כפעם בפעם:

ונשלם השיר השני: הדוד שב על הררי בתר:

מליצה:עד. חבור הזה הנבואיי לא ימשך זמן רב רק עד שיתגבר חום היום וזה במליצה עד יגברו טבעי החומר ומנהגיו שייעפו בנות החומר להתעסק בהשגה הדמיונית ואז ינוסו הצללים שהם חזיונות המדמה שיסורו עת יתעורר החומר וטבעיו לשוב לעניניו הגופניים וצרכיו ואז יסתלק הדוד העליון ונפסק הדבור מפני בנות הגויה וכחותיה ששבו להתעסק בצרכיהם הגשמיים ואז ידמה לצבי החוזר לאחוריו ואל מקומו כן ישוב אל נפש שלמה כפעם בפעם כל עת תהיה מוכנת אל ההשגה:

הדוד העליון שב אל מעון קדשו: ובזה נשלם השיר השני:

עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר:

להעיר על חוזק השמעה אליו והיות תשוקתה להשלימו כפי מה ששאל ממנה להשלימו. אמרה לו שבעוד שיפוח רוח היום ונסו הצללים אשר בלילה ישתדל בתכלית החריצות לעלות על הרי בתר כי כבר יסור חשך הסכלות ויחל אור החכמה להראות לפי שעמהם הכלים אשר בהם אפשר לה להשיג השלמות אחר שכבר הוסרו המונעים ולזה צריך להם שיתחילו בעיון בדברים הקודמים בסדר. והנה רצה באמרו הרי בתר הרי החלוקה וההפשטה והם החכמות הלמודיות. וזה כי בהם הפשט במאמר מה שאינו מופשט במציאות. ואולם הוציא זה בלשון רבים להיות החכמות הלמודיות רבות:

והנה הוציא החכמה הטבעית בלשון יחיד ואמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה להיות החכמה הטבעית אחת ואם היא בעלת חלקים רבים. ולהיות לה נושא מיוחד והוא הנמצא המשתנה יחס אותה לבשמים מיוחדים. ואולם התיחסה לבשמי' הוא כי רוב מופתיה הם מופתי ראיה רצוני שהם לקוחים ממה שנריח בדברים הטבעיים מהעניינים המאוחרים. וזה כי מהם נקח ראיה אל הדברים הקודמים:

ואולם חכמת האלהות הוציא אותה בלשון רבים ולא יחסה אל בשמים מיוחדים מפני רבוי הדרושים המתחלפים אשר בחכמת האלהות. וזה כי לה העיון בראשיות המופת ובהתחלות המאמרות העשרה ובהתחלות משיגיהם ובהתחלת העצם ובמהות נושאי החכמות הפרטיות ובכלל הנה דרושי זאת החכמה וחלקיה רבים. וזה מבואר למי שעיין בזאת החכמה וראה הדרושים אשר מנה ארסטוס בה. ואין הענין בחלק זאת החכמה כמו הענין בחלקי החכמה הטבעית. וזה שחלקי החכמה הטבעית הם בצד שקצתם מקיפים כאלו תאמר שהחלק הראשון הוא היותר כולל ויעתק בזה האופן מהכולל אל היותר מיוחד ואין הענין כן בחכמת האלהות. ולזה היתה חכמת האלהות רבות לרבוי דרושיה. והנה יחסה אותה לבשמים מיוחדים לפי שזאת המלאכה תחקור בנמצא המוחלט לא בנמצא מיוחד. זהו מה שנראה לנו בענייני אלו ההרים והוא נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין. והנה המשיל החכמות בכלל בהרים לפי שהם גבוהות מאד לא יתכן העלייה עליהם כי אם בקושי גדול: