שְׁמוֹת ט׳ · ל״ב

כי אפילת הנה. מְאֻחָרוֹת, וַעֲדַיִן הָיוּ רַכּוֹת וִיכוֹלוֹת לַעֲמֹד בִּפְנֵי קָשֶׁה; וְאַעַ"פִּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד", יֵשׁ לְפָרֵשׁ פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בַּעֲשָׂבִים הָעוֹמְדִים בְּקִלְחָם, הָרְאוּיִם לִלְקוֹת בַּבָּרָד. וּבְמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל זֹאת, וְדָרְשׁוּ כי אפילת, פִּלְאֵי פְלָאוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם שֶׁלֹּא לָקוּ:

וְחִטָאָה וְכֻנְתַּיָא לָא לְקוֹ אֲרֵי אֲפֵילָתָא אִנוּן:

אפילות. תאר וקרוב ממנו, ואפל ואין נוגה לו (עמוס ה כ) והטעם שהיו עוד תחת הארץ ולא נראו:

לא נכו - להודיעך שמה שלא שיבר הברד אכל הארבה. הברד מקלקל את הקשה והארבה את הרך.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת. בֹּא וּרְאֵה מַה רַב רִשְׁעָם שֶׁל פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, וּמֹשֶׁה הִתְפַּלֵּל, וְרָאָה פַרְעֹה כִּי חָדַל כָּל הָרָע בִּתְפִלָּתוֹ, כִּי בְּאֹפֶן אַחֵר הָיָה כָלֶה גַּם יֶתֶר הַפְּלֵטָה, מִכָּל מָקוֹם הוֹסִיף פַּרְעֹה לַחֲטֹא וְהִכְבִּיד לִבּוֹ בְּמֵזִיד הוּא וַעֲבָדָיו:

והחטה והכסמת לא נכו לפי שעתיד לומר ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד, ויש פתחון פה לחלוק ולומר הרי כבר נאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד, לכך קדם ולמדך כאן ש החטה והכוסמת לא נוכו כי אפילת הנה שמה שלא שבר הברד אכל הארבה, הברד מקלקל את הקשה והארבה אוכל את הרך.

כי אפילת הנה לשון אופל שהיו עוד בארץ ולא נראו.