שְׁמוֹת ט׳ · כ״א

וְדִי לָא שַׁוִי לִבֵּהּ לְפִתְגָמָא דַיְיָ שְׁבַק יָת עַבְדוֹהִי וְיָת גֵיתוֹהִי בְּחַקְלָא:

ואשר לא שם. יש בלשון קדר טעם לוי"ו ויעזב רק אין יכולת בנו לתרגם הדבר בלשון אחרת, וככה ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (ברא' כב ד) ורבים ככה:

וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ. חָטָא וְיַעֲזוֹב, בְּאֹפֶן שֶׁעִם חֶטְאוֹ הִפְסִיד, לְכָךְ אֲנִי מַזְהִיר עַתָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאָדָם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה.

ואשר לא שם לבו וגו׳‎ גם לשאינם יראים היה מקנה ע״‎י מקרה שלא הוציאום ביום הדבר.

וַאֲשֶׁר לֹא וְגוֹ׳ וַיַּעֲזֹב. טַעַם אָמְרוֹ וַיַּעֲזֹב בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, שִׁעוּר הַכָּתוּב כֵּן הוּא: וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ בְּכָל הַקּוֹדֵם אֶל דְּבַר ה׳, הוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ אֲפִלּוּ בְּדָבָר כָּזֶה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הֶפְסֵד בְּהַכְנָסָתָם הַבַּיְתָה וְהוּא עוֹמֵד לְהַפְסִיד קִנְיָנָיו, אַף עַל פִּי כֵן וַיַּעֲזֹב וְגוֹ׳ לְהַרְאוֹת כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה. וְהִצַּצְתִּי כִּי הַמִּצְרִיִּים מַכְעִיסִים הָיוּ אֶת הַמָּקוֹם, לֹא לְצַד שֶׁהָיוּ מַחְזִיקִים בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹדָתָם הוּא שֶׁהָיוּ מְמָאֲנִים לְשַׁלְּחָם, וְהִנֵּה לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בּוֹ חָס וְשָׁלוֹם לְהוֹרִיד הַבָּרָד, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹרַת סָפֵק לֹא הָיָה אֶצְלָם שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ לִשְׁמִירַת עַבְדֵיהֶם וּבְהֶמְתָּם. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁלֹּא הָיוּ בְּשֵׁשׁ מַכּוֹת הַקּוֹדְמוֹת דְּבַר פֶּלֶא כָּזֶה, לֹא לָקְחוּ מֵהֶם שִׁעוּר כִּי יָכוֹל לָהּ וְנִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהוּא רָחוֹק שֶׁיָּכוֹל עֲשׂוֹהוּ.