בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

בְּיוֹמָא יַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא תְּקִים יָת מַשְׁכְּנָא מַשְּׁכַּן זִמְנָא:

ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה שְׁלֹשָׁה פְעָמִים לְשׁוֹן הֲקָמָה, א׳ ״תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״, ב׳ ״הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״, ג׳ ״וַיָּקֶם מֹשֶׁה״, וְאָמְרוּ רז״ל (ויקרא רבה נב ד) שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְכָל חַכְמֵי לֵב מְקִימִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכְלוּ לַהֲקִימוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲסוֹק אַתָּה בַּהֲקָמָתוֹ וְהוּא עוֹמֵד מֵאֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״הוּקַם״ - מֵאֵלָיו מַשְׁמָע. וְיֵשׁ בָּזֶה רֶמֶז לְכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר הָאָדָם עוֹשֶׂה, כִּי קָצְרָה יַד הָאָדָם לְהַשְׁלִימָם מֵהַתְחֵל וְגָמוֹר, אֶלָּא הָאָדָם הוּא הַמַּתְחִיל וַה׳ יִגְמוֹר עַל יָדוֹ. וְכֵן אָמְרוּ רז״ל (קידושין ל:) כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע: אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ כוּ׳. וְצִוָּה שֶׁתִּהְיֶה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן עַל יְדֵי מֹשֶׁה, מַסְכִּים לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״, בִּזְכוּת מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא רֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כא) ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״, וְאִם כֵּן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מֹשֶׁה הֵקִים אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה בָּנוּי בְּתַבְנִית הָעוֹלָם הוּקַם עַל יְדֵי מֹשֶׁה. וּכְמוֹ שֶׁבְּרֵאשִׁית בָּרָא הָעוֹלָם, כָּךְ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וּלְדַעַת רז״ל (תורת כהנים שמיני א) הָיָה יוֹם זֶה שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, וְאוֹתוֹ יוֹם נָטַל עֲשָׂרָה עֲטָרוֹת: רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כוּ׳, עַיֵּן בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי (תקכ).

וּבִשְׁלֹשָׁה הֲקָמוֹת אֵלּוּ אָמְרוּ מִקְצָת מְפָרְשִׁים שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה מִקְדָּשִׁים. וְיֵשׁ לִי כִּדְמוּת רְאָיָה לְדִבְרֵיהֶם, כִּי מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי הָיוּ תְּלוּיִין בִּזְכוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי מִתּוֹךְ הַזְּכוּת וְהַתְּשׁוּבָה זָכוּ לְבִנְיָן זֶה. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״תָּקִים״ וְ״יָקֶם״, כִּי זֶה מְדַבֵּר בַּהֲקָמָה הַתְּלוּיָה בִּפְעֻלָּה אֱנוֹשִׁית. אֲבָל מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי אֵינוֹ תָּלוּי בִּזְכוּת, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ חַיָּב יָבֹא הַגּוֹאֵל, וְאִם כֵּן אֵינוֹ תָּלוּי בִּפְעֻלָּה אֱנוֹשִׁית אֶלָּא מֵאֵלָיו יִבָּנֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר ״הוּקַם״, מֵאֵלָיו מַשְׁמָע.

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ וְגוֹ׳. הֲקָמָה זוֹ הָיְתָה אַחַר שִׁבְעַת יְמֵי מִלּוּאִים לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה פי״ג), וְכֵן מוֹכִיחִים הַכְּתוּבִים כִּי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים לֹא נַעֲשָׂה בָּהֶם אֶלָּא מִלּוּאֵי יְדֵי אַהֲרֹן, וְלָזֶה צִוָּה ה׳ מַעֲשֵׂה שִׁבְעַת יְמֵי מִלּוּאִים קֹדֶם מִצְוַת הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְהַעֲרָכָתוֹ, וְגַם בְּפָרָשַׁת צַו כְּשֶׁמָּשַׁח אַהֲרֹן וּבָנָיו יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים שָׁם הִזְכִּיר מְשִׁיחַת הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו, וְלֹא הִזְכִּיר שָׁם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְסִדְרוֹ. הָא לָמַדְתָּ כִּי הַמִּלּוּאִים הָיוּ קֹדֶם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְהַעֲרָכַת כֵּלָיו, וְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּא שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ הַמִּשְׁכָּן וְסִדֵּר מֹשֶׁה מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהִקְרִיב בּוֹ אֶת הָאָמוּר בָּעִנְיָן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה בַּמִּשְׁכָּן בְּסֵדֶר כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשָׁה זוֹ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא יוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁל מִלּוּאִים. וַאֲפִלּוּ לְהַסּוֹבְרִים שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה בּוֹנֶה מִשְׁכָּן וְסוֹתְרוֹ (ירושלמי יומא א,ה), בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר כִּי מִשְׁכָּן הוּא שֶׁהָיָה בּוֹנֶה וְסוֹתֵר אֲבָל סֵדֶר הֲכָנָתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, כָּאָמוּר בָּעִנְיָן ״בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְגוֹ׳ וְשַׂמְתָּ שָׁם וְגוֹ׳ וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן״ וְגוֹ׳. הֲרֵי כִּי מֵחָדָשׁ הוּא מוֹדִיעוֹ הַהַעֲרָכָה וּמְקוֹם כָּל דָּבָר וְסֵדֶר הַנָּחָתוֹ, וְאִם זֶה לוֹ שִׁבְעַת יָמִים וְהוּא מַעֲרִיךְ, מַה מָקוֹם לְהוֹדִיעַ מֵחָדָשׁ? אֶלָּא וַדַּאי זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת סֵדֶר מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן וְתִקּוּנוֹ, וְהִקְרִיב מֹשֶׁה בּוֹ בַּיּוֹם כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן בְּמִצְוַת ה׳ אֵלָיו, כָּאָמוּר לְפָנֵינוּ.