שְׁמוֹת ד׳ · ל״א

וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

במילים פשוטות

העם מאמין, ושומעים כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים, וקדים ומשתחווים. אונקלוס מתרגם ״והימן עמא ושמעו ארי דכיר יי ית בני ישראל וארי גלי קדמוהי ית שעבודהון וכרעו וסגידו״. אבן עזרא מבאר שהאמינו אחר ששמעו כי פקד ה׳ עמו, כי הגיע הקץ האמור לאברהם, ומבאר ש״ענים״ הוא מגזרת עינוי, ועוסק בדקדוק ״ויקדו״. הפסוק חותם את הפרק בתגובת העם: אמונה, הכרה בפקידת ה׳ והשתחוויה של הודיה. בכך מתבדה חששו של משה שלא יאמינו לו, והעם מקבל את בשורת הגאולה ברצון ובתקווה, ומוכן לשלב הבא של המאבק לחירות.
מבוסס על אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְהֵימִן עַמָא וּשְׁמָעוּ אֲרֵי דְכִיר יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי יָת שִׁעְבּוּדְהוֹן וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויאמן. אחר ששמעו כי פקד ד' עמו, כי הגיע הקץ האמור לאברהם:

ענים. מגזרת עינוי:

ויקדו. מבעלי הכפל כמו קדקד, על משקל "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דבר' לד ח) ידמו כאבן (למטה ט טז) והאומרים כי הם מבעלי הנו"ן מי יתן וידמו כאבן, כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקדש בעבור המשקל, והלא יראו כי "רדו" (ברא' מב ב) על משקל "בנו לכם בתים" (ירמי' כט ה) והם שרשים, כי כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל הוא הנכון:

מקור: ספריא · נחלת הכלל