וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃

ויהי משה בדרך במלון:

ויבקש המיתו. (המלאך ל)מֹשֶׁה: לְפִי שֶׁלֹּא מָל אֶת אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ, וְעַל שֶׁנִּתְרַשֵּׁל נֶעֱנַשׁ מִיתָה. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נִתְרַשֵּׁל אֶלָּא אָמַר, אָמוּל וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ, סַכָּנָה הִיא לַתִּינוֹק עַד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים, אָמוּל וְאֶשְׁהֶה ג' יָמִים, הַקָּבָּ"ה צִוַּנִי לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? לְפִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה (מכילתא). בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים: וְהָיָה הַמַּלְאָךְ נַעֲשֶׂה כְּמִין נָחָשׁ וּבוֹלְעוֹ מֵרֹאשׁוֹ וְעַד יְרֵכָיו וְחוֹזֵר וּבוֹלְעוֹ מֵרַגְלָיו וְעַד אוֹתוֹ מָקוֹם, הֵבִינָה צִפּוֹרָה שֶׁבִּשְׁבִיל הַמִּילָה הוּא (נדרים ל"ב):

וַהֲוָה בְאָרְחָא בְּבֵית מְבָתָא וַעֲרַע בֵּהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ וּבְעָא לְמִקְטְלֵהּ:

ויהי בדרך. היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה, או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו להתעכב ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא:

והנה טעם ויפגשהו, שבא חולי על משה מהשם שלא עלה על לבו, וזהו ויבקש המיתו אם לא יומל בנו, ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא למולו ומלה אותו צפורה, כי הוא גלה לה זה הסוד ואל תתמה בעבור שהוא כתוב ויפגשהו ד' כי מלאך ד' הוא, וכמוהו "וד' הולך לפניהם יומם" (למטה יג כא) ושם כתוב "ויסע מלאך האלהים" (שם יד יט) ורב שמואל בן חפני אמר, חלילה להיות השם מבקש להמית משה שהולך בשלחותו להוציא עמו רק בקש להמית אליעזר, והוא סימן ויפגשהו גם המיתו ואחרי כן פי' שהוא אליעזר, על כן כתוב את ערלת בנה, ולא הזכירו בתחלה כי עוד לא נקרא שמו, וכמוהו "ויהי בלדתה ויתן יד" (ברא' לה כח):

ויפגשהו ה' - המלאך - כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן. בְּלֶכְתּוֹ מִן הַמִּדְבָּר לְמִדְיָן עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. וְסִפֵּר זֶה אַחַר שֶׁהִשְׁלִים כָּל מִצְוֹת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אֵלָיו בִּדְבַר הַשְּׁלִיחוּת.

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'. קָרָה יוֹם מִילַת בְּנוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה לַעֲמוֹד בַּבְּרִית, כְּעִנְיַן "נִמּוֹלוּ אִתּוֹ וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יז:כג-כו, יח:א). וְאוּלַי זֹאת הִיא סִבַּת הַמִּנְהָג לְהָכִין כִּסֵּא כָּבוֹד בִּמְקוֹם הַמִּילָה.

וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. מַלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל זֶה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְרַשֵּׁל.

ויהי בדרך במלון פסוק זה ראוי להיות דבוק אל ויקח משה את אשתו ואת בניו כמו שלם ישלם שדינו להיות דבוק אל חמשה בקר ישלם תחת השור, אלא ע״‎י שמסר לו את דבריו בשעת המסע הפסיק בינתיים.

ויפגשהו לשון ״‎אפגשם כדוב שכול״‎ (הושע ג,י״‎ח).

ויבקש המיתו רשב״‎ג אומר: לתנוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי. צא וראה איזהו קרוי חתן או משה או התינוק הוי אומר התנוק. ד״‎א ויבקש המיתו למשה, שהרי היה לו למול את בנו ולהניחו עם אמו וללכת לבדו בחפזון בשלחותו של מקום. והוא הלך לאט לרגל אשתו ובניו שהוליך עמו.

ויבקש המיתו פרש״‎י ומפני מה נענש לפי שנתעסק במלון תחלה. וא״‎ת היה לו למשה רבינו להזדרז במילה תחלה שהרי יש בה כרת ובהליכת מצרים לא היו רק עשה. אלא יש לומר אין הכרת מוטל על האב אלא על הערל עצמו כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו׳‎ ולפיכך נתרשל בה ונתעסק במלון תחלה ועל ידי שנתרשל בה ויבקש המיתו.

וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. אָמַר וַיְבַקֵּשׁ, אוּלַי כִּי לְצַד שֶׁהָיָה שְׁלִיחַ מִצְוָה הָיָה לוֹ מוֹנֵעַ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ח:) שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין, וְהַמִּצְוָה שֶׁהָיָה עָסוּק בָּהּ קָנָה לוֹ בָּהּ פְּרַקְלִיט אֶחָד, וְהוּא הַמְּלַוֵּהוּ וְהַשּׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמְנָעוֹ לַמַּשְׁחִית בַּל קְרוֹב אֵלָיו. וְאוּלַי כִּי לָזֶה נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה עוֹסֵק בַּהֲלִיכַת הַמִּצְוָה אֶלָּא בַּמָּלוֹן, וְלָזֶה הוּא שֶׁבִּקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה לוֹ מוֹנֵעַ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף חָשׁוּב כִּשְׁלוּחֵי מִצְוָה גַּם בַּזְּמַן הַהוּא, וּבֵינֵי בֵּינֵי כִּי הַמַּלְאָכִים נוֹעֲדוּ יַחְדָּיו נִתְחַכְּמָה צִפּוֹרָה וְהֵרִימָה מִכְשׁוֹל, אֲבָל בְּעוֹדוֹ עָסוּק בַּמִּצְוָה פְּשִׁיטָא כִּי לֹא יִקְרַב אֵלָיו מַשְׁחִית.