וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃

גם מתמול וגו'. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל ז' יָמִים הָיָה הַקָּבָּ"ה מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשֹׁם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ" הֲרֵי ג' וּשְׁלוֹשָׁה גַמִּין רִבּוּיִין הֵם, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמות רבה); וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמואל א ב') - הוּא אַהֲרֹן, וְכֵן "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ'), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא):

כבד פה. בִּכְבֵדוּת אֲנִי מְדַבֵּר. וּבִלְשׁוֹן לַעַז בלב"ו:

וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ לָא גְבַר דְמִלוּל אֲנָא אַף מִתְּמַלִי אַף מִדְקָמוֹהִי אַף מֵעִדַן דְמַלֶלְתָּא עִם עַבְדָךְ אֲרֵי יַקִיר מַמְלָל וְעַמִיק לִישָׁן אֲנָא:

ויאמר. כל המפרשים פה אחד אמרו, כי פרוש בי לשון בקשה. ור' יהודה הלוי אמר כי הוא דרך קצרה, והטעם "בי אני אדני העון" (ש"א כה כד), כלומר עשה בי עונש מה שתרצה, והניחני מזה שלא תשלחני וככה "בי אדני ידבר נא עבדך דבר" (ברא' מד יה) עשה בי מה שתרצה והניחני לדבר:

איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות, ומנהג העברים כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה, כמו משול בנו גם אתה, גם בנך, גם בן בנך (שופ' ה כב):

וטעם "שלשם", לא יאמר תמול כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו והנה שלישי שעבר ליום הזה שהוא מדבר בו, והמ"ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמולו, ואעפ"י שאין השי"ן קמוצה כמשפט, או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה "ויהי כמשלש חדשים" (ברא' לה כד):

גם מאז דברך. מעת דברך, כמו "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (למטה ה כג), כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה, והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר ב' דברים, כבד פה, וכבד לשון, ועוד נלמוד מתשובת השם "מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם", שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד וזהו טעם אנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר שיורנו אשר ידבר מלות, שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:

כי כבד פה וערל לשון אנכי - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל, שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן, כדכתיב: ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת דברי אליהם. כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל לא אל עמים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו'. וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?! ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים ואין לחוש לספרים החיצוניים.

לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. בִּלְתִּי מֻרְגָּל בִּמְלֶאכֶת לָשׁוֹן לְמוּדִים וְסִדְרָהּ לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

גַּם מִתְּמוֹל. בִּהְיוֹתִי גָר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:

גַּם מִשִּׁלְשֹׁם. בִּהְיוֹתִי בְּבֵית פַּרְעֹה.

גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה נַפְשִׁי הַדִּבְרִית אָז בְּאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, לֹא קָנְתָה לְשׁוֹן לִמּוּדִים.

כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וְזֶה קָרָה לִי, כִּי בִּהְיוֹת כְּלֵי הַדִּבּוּר שֶׁלִּי בִּלְתִּי מוּכָנִים, לְפִיכָךְ לֹא פָּנָה לִבִּי לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר (ישעיהו נ:ד).

בי אדני. באל״‎ף דל״‎ת.

לא איש דברים אנכי. מקרא חסר הוא, והכי קאמר: בי ה', כבר מתמול שלשום מאז דברך אל עבדך דברתי לך לא איש דברים אנכי. ואם באת לפרש דברים ככתבם היאך תפרשנו, לא איש דברים אנכי מתמול שלשום, הרי אם לא היה איש דברים מאתמול כ״‎ש משלשום והיה לו לכתוב למפרע לא איש דברים אנכי מאז דברך אל עבדך ולא משלשום ולא מאתמול.

גם מאז דברך אל עבדך. שלא תאמר מיום שדברת אלי למדתי לדבר בצחות.

כי כבד פה. לפי שברחתי ממצרים בקטנתי ועכשיו בן שמונים שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְגוֹ׳ בִּי אֲדֹנָי. אַחַר שֶׁנִּסְתְּמוּ מִמֶּנּוּ הַטְּעָנוֹת, חָזַר לְבַקֵּשׁ מֵה׳ מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וְלָזֶה דִּיֵּק לוֹמַר אֶל ה׳ שֵׁם הָרַחֲמִים, מַה שֶׁלֹּא אָמַר כֵּן מִקּוֹדֶם אֶלָּא כָּל אִמְרוֹתָיו הֵם אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו וְאָמַר בִּי לְשׁוֹן תְּחִנָּה וְרִצּוּי.

אוֹ יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ בִּי, פֵּרוּשׁ, טַעַם שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ הוּא לְצַד הַחִסָּרוֹן הַתָּלוּי בִּי, כְּשֶׁיִּרְאוּנִי עִלֵּג וַאֲפִלּוּ דִּבּוּר אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ דָּבָר. וְאָמְרוֹ גַּם מִתְּמוֹל וְגוֹ׳, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר אֵלָיו כִּי חָשַׁב שֶׁבְּאֶמְצָעוּת שֶׁיְּדַבֵּר ה׳ עִמּוֹ פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ יוּסַר פְּגָמוֹ וִידַבֵּר צַחוֹת, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדִּבֵּר פַּעַם אַחַת גַּם שְׁתַּיִם גַּם שָׁלֹשׁ וְעוֹדֶנּוּ לֹא אִישׁ דְּבָרִים, צָעַק לִבּוֹ אֶל ה׳, שֶׁהֲרֵי מוּמוֹ קָבוּעַ, וּמֵעַתָּה וַדַּאי שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ לוֹ כִּי יֹאמְרוּ אִם נִרְאָה אֵלָיו ה׳ הָיָה מֵסִיר פְּגָמוֹ.