שְׁמוֹת ל״ב · כ״ז

כה אמר וגו'. וְהֵיכָן אָמַר? זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ"ב) - כָּךְ שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָּא:

אחיו. מֵאִמּוֹ וְהוּא יִשְׂרָאֵל (יומא ס"ו):

וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁווּ גְבַר חַרְבֵּהּ עַל יַרְכֵּהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָת אָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵהּ וֶאֱנַשׁ יָת קָרִיבֵהּ:

ויאמר, טעם אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדיו שהוא ע"ז:

והרגו איש את אחיו. אפילו יהיה אחיו, ורבים פי' האומר לאביו ולאמו (דבר' לג ט) על זה המעשה והוצרכו לפרש אביו ואמו אבי האם ואין צורך כאשר אפרש במקומו:

איש את אחיו - החוטא בעגל.

עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשָׁעַר. לְכַפֵּר עַל הַבִּלְתִּי חוֹטְאִים שֶׁלֹּא מִיחוּ בַּחוֹטְאִים, וְזֶה שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא מִיחוּ בַּחוֹטְאִים כֵּן לֹא יִמְחוּ בְּהוֹרְגֵיהֶם:

כה אמר והיכן אמר זובח לאלהים יחרם.

אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת קְרוֹבוֹ. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר וְאִישׁ אֶת קְרוֹבוֹ אַחַר שֶׁאָמַר אֶת אָחִיו שֶׁהוּא קָרוֹב שֶׁבַּקְּרוֹבִים? אָכֵן יְכַוֵּן לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה אַחִים שֶׁדַּעְתָּם מְרֻחֶקֶת זֶה מִזֶּה, וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים לֹא קְרוֹבִים הֵמָּה לָהֶם יֹאהֲבוּ אַהֲבַת נֶפֶשׁ, וְזֶה יִמָּשֵׁךְ מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת, כִּי יֵשׁ נְשָׁמוֹת שֶׁקְּרוֹבִים בְּשָׁרְשָׁם וְנִמְשָׁכִים בְּרִחוּק מוֹלִידִים, וְיֵשׁ נְשָׁמוֹת שֶׁהֵם מְרֻחָקִים בְּשָׁרְשָׁם וּבָאִים בְּקֵרוּב מוֹלִיד, וְיוֹתֵר יֹאהֲבוּ הַקְּרוֹבִים בְּקִרְבַת הַשֹּׁרֶשׁ מֵהַקְּרוֹבִים בִּבְחִינַת מוֹלִיד, וְלַקְּרוֹבִים בִּבְחִינַת מוֹלִיד יִתְיַחֵס שֵׁם אַחְוָה וְלַקְּרוֹבִים בְּשָׁרְשָׁם יִתְיַחֵס שֵׁם קָרוֹב, וּכְפִי זֶה יְדַבֵּר הַכָּתוּב בִּשְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.