שְׁמוֹת ל״א · י״ח

וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃

במילים פשוטות

הכתוב מספר שבסיום הדיבור עם משה בהר סיני נתן לו ה׳ את שני לוחות העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלהים. רש״י מדגיש שאין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קדם ימים רבים לציווי מלאכת המשכן, שהרי הלוחות נשתברו בשבעה עשר בתמוז, וביום הכיפורים נתרצה ה׳ לישראל. אבן עזרא מתייחס לתמיהה מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ומבאר שאין אדם יכול להשיג אפילו חלק זעיר ממעשה ה׳, מדרכיו ומסוד המצוות שנצטווה. הביטוי ׳כתובים באצבע אלהים׳ מבטא את מקורם האלוהי הישיר של הלוחות.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה - מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה - שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):

ככלתו. ככלתו כְּתִיב - חָסֵר - שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ תּוֹרָה בְּמַתָּנָה כְּכַלָּה לֶחָתָן, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד כֻּלָּהּ בִּזְמַן מֻעָט כָּזֶה. דָּבָר אַחֵר, מַה כַּלָּה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכ"ד קִשּׁוּטִין - הֵן הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה - אַף תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בְּכ"ד סְפָרִים:

לדבר אתו. הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים:

לדבר אתו. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַגְּבוּרָה וְחוֹזְרִין וְשׁוֹנִין אֶת הַהֲלָכָה שְׁנֵיהֶם יַחַד:

לחת. לחת כְּתִיב שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וִיהַב לְמשֶׁה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי תְּרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא לוּחֵי אַבְנָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויתן. ריקי מוח יתמהו מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ולא ידעו אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה וכפל כפלו שנים לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשה השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו, כי יחשבו כי המעשה העיקר, ואיננו רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל, וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו (דבר' ל יד) וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשה השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו, וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמי' ט כג) אז יתברר לו, כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ (שם) ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו, והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר, ועמד בסודות רבות שגלה לו השם בהר סיני, והוא אמר לפני מותו, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך (דבר' ג כד) והנה עתה החל והראה לו גדולת השם, וזהו אמת כי לגדולתו אין חקר (תה' קמה):

לחת אבן. פירשתיו ודבר הכתוב באצבע אלהים על מנהג האדם, כי כל חפץ השם בדבר פיו יקום ופי' דבר פה על דרך משל כמשפט מלכי האדם, וככה כי הוא צוה ונבראו (תה' קמח ה) ודברי השם נצבים הם בשמים כנגד השפלים, וכן כתוב לעולם ד' דברך נצב בשמים (תה' קיט) והמשכילים יבינו:

אמר אברהם המחבר צריך אני להאריך על דבר העגל, יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד, ויש מי שאומר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שהשם ימיתם כולם, ועל דרך הפשט אם מעשה העגל ע"ג, למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיע מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם, והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחויה, והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל, ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו, והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע"ג חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל, והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג, ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט ב) כי אינו על דבר העגל, כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פנחס, ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר גם פרה אדומה איננה לכפר על ע"ג רק לטהר הטמאים, וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד ע"ג, ואין כל נביא שליח, והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך (דבר' לג ח) והנה לא הזכיר דבר העגל, רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו, ויש אומרים כי ישראל רִמו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש, וראייתם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (למטה לב כד) וזה אינו נכון, כי אהרן איך בחרו השם אם היה טפש שירמוהו פתאים ועוד למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות, ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה, גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה וכן כתוב והנה אהרן וחור (למעלה כד יד), ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו, כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ג בעבור אחרים שלא ימותו גם אומרים רבים כי פי' חג לד' מחר, שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו אסרו חג בעבותים (תה' קיח, כז), וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות (למטה לב, ו) ומחשבת הלב אינם מועילות, כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דבר' יג ז), והמפרש אנכי עשו בכורך (ברא' כז יט) אנכי מה שאנכי, אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור, ואם ישאל אדם בבי"ד את חבירו האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך, ואמר אני, לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר, גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר, מרי חלמא לשנאך (דניאל ד טז) דרך מוסר, ועתה אומר לך, דעת הגאון רב סעדיה, אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא על כן בנה מזבח והקשה על נפשו, אם כן למה התאנף השם בו, והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה בבואו גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לד' מחר, וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם, ולא יתערב אחר עמו כמלת אלהים שהיא לענינים רבים ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה, כי הוא אומר ואשליכהו באש, ואין המענה דומה לשאלה, ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד, חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ג, גם ישראל לא בקשו ע"ג, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי, כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם מ' יום, ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד גם הוא לא ידע כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית, ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה וככה אמרו אשר ילכו לפנינו (למטה לב א), ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה, והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום, וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו, וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא גנאי, ואם אחריה אל היא לשבח, כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מ"א ח ב) וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (למטה לב, כב) כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו, רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע היא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל, ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר, כי שחת עמך סרו מהר (למטה לב ז ח) כי לא כתוב כל עמך הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו וגו' וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז יא), והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו אלה אלהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסבה, כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון, וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במד' כ יב) מריתם (שם כז יד) מעלתם (דבר' לב נא), וחכמי המזלות אמרו כי המחברת הגדולה לשנים העליונים היתה במזל שור וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי, ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל, ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ. אַחַר שֶׁסִּפֵּר מַה הָיָה הַטּוֹב שֶׁהֻשַּׂג בְּסוֹף כָּל הַפְּעָמִים שֶׁשָּׁהָה מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, פֵּרֵשׁ הַטַּעַם מִפְּנֵי מָה לֹא הֻשַּׂג הַתַּכְלִית שֶׁיָּעַד הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּמַתַּן תּוֹרָה, בְּאָמְרוֹ "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט:ו) וּבְאָמְרוֹ "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי בְּכָל הַמָּקוֹם אָבֹא אֵלֶיךָ" (שמות כ:כא) עַד שֶׁהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן, וְהוֹדִיעַ שֶׁקָּרָה זֶה בְּסִבַּת רוֹעַ בְּחִירַת יִשְׂרָאֵל. כִּי אָמְנָם בְּסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם הָרִאשׁוֹנִים נָתַן הַלּוּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים לְקַדֵּשׁ אֶת כֻּלָּם לְכֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ כְּכָל דְּבָרוֹ הַטּוֹב. וְהֵמָּה מָרוּ וְהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם וְנָפְלוּ מִמַּעֲלָתָם, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג:ו).

שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדוּת. אוֹתָם שֶׁיִּעֵד בְּאָמְרוֹ "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן" (שמות כד:יב), וְטֶרֶם תִּתּוֹ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב כַּאֲשֶׁר יִעֵד, הִתְחִילוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְאָמַר לְמֹשֶׁה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב:ז).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ככלתו לדבר אתו כעלות השחר של י״‎ז בתמוז.

לחת אבן שאין רקבון שולט בהם. ד״‎א לפי שרובן של עונשים בסקילת אבן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ. פֵּירֵשׁ רַשִׁ״י: כְּכַלֹּתוֹ חָסֵר כְּתִיב, שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ תּוֹרָה בְּמַתָּנָה כְּכַלָּה לְחָתָן, וְהַכַּלָּה מְקֻשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי קִשּׁוּטִים כוּ׳. וְסָמַךְ זֶה לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל מִפְּנֵי שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד הוּא, שֶׁמַּסִּיק בְּרַבָּתִי שֶׁבִּזְכוּת שֶׁתָּלָה אַהֲרֹן סִרְחוֹן הָעֵגֶל בְּעַצְמוֹ וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, עַל כֵּן זָכָה אֶל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. וּלְפִי זֶה רָצָה הַכָּתוּב לִתֵּן טַעַם לָמָּה נִתְּנוּ לוֹ דַּוְקָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, אֶלָּא לְפִי שֶׁכָּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים כְּלוּלִים בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, וְהָעֵגֶל גָּרַם שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת וּבִטּוּל כָּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, וּלְפִי שֶׁתָּלָה בְּעַצְמוֹ וְלָקַח עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֳנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, עַל כֵּן דִּין הוּא שֶׁלְּעֻמַּת זֶה יִתְּנוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. טַעַם שֵׁנִי הוּא, לְפִי שֶׁמַּסִּיק (סנהדרין קב.) אֵין לְךָ פֻּרְעָנוּת שֶׁאֵין בּוֹ מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מֵהֶכְרֵעַ לִיטְרָא מֵעֵגֶל הָרִאשׁוֹן. וְנִרְאֶה שֶׁלְּכָךְ עָשׂוּ שִׁעוּר מִן מִסְפַּר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, לְפִי שֶׁמַּסִּיק שָׁם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת נִגְבָּה פָּסוּק זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט, א) ״קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר״. שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁרָצָה ה׳ לַחֲלֹק הָעֹנֶשׁ עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, וּבַעֲבוּר שֶׁתָּלָה אַהֲרֹן בְּעַצְמוֹ, כְּנֶגֶד זֶה יִתְּנוּ לוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּתֵּן וְגוֹ׳ כְּכַלֹּתוֹ. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הִפְסִיק בֵּין זִכְרוֹן הַנְּתִינָה לְזִכְרוֹן דָּבָר הַנִּתָּן בְּהוֹדָעַת הַזְּמַן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה שְׁנֵי לוּחוֹת כְּכַלּוֹתוֹ״, אוֹ הָיָה לוֹ לְהַקְדִּים ״כְּכַלּוֹתוֹ״ קֹדֶם זִכְרוֹן הַנְּתִינָה. עוֹד יֵשׁ לְהָעִיר לָמָּה אִחֵר ה׳ נְתִינַת הַלּוּחוֹת עַד זְמַן זֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה אוֹ לְמָחֳרָתוֹ הָיָה לוֹ לָתֵת הַלּוּחוֹת?

אָכֵן יִתְבָּרֵר הָעִנְיָן עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר ח״ב צג:) שֶׁאָמְרוּ שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת הֲלֹא הֵמָּה בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, וּמַה דִּבֵּר אִתּוֹ? שְׁנֵי לֻחוֹת הָעֵדֻת, פֵּרוּשׁ כִּי הַדְּבָרִים בַּלּוּחוֹת שָׂם לוֹ אֵל עֶלְיוֹן, וְאֵינוֹ מִן הָרָאוּי לָתֵת לוֹ הַלּוּחוֹת עַד שֶׁיִּגְמֹר הָרָשׁוּם בָּהֶם, וְלָזֶה גָּמַר הַדְּבָרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם בְּלוּחוֹת הָעֵדוּת וּנְתָנָם לוֹ וְלֹא קֹדֶם. וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ שְׁנֵי הַדִּקְדּוּקִים כְּאַחַת עַל נָכוֹן, וּכְפִי זֶה מַאֲמַר ״שְׁנֵי לוּחוֹת״ נִמְשָׁךְ עִם ״כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ״ וְגוֹ׳, וְנִמְשָׁךְ עִם ״וַיִּתֵּן״ הָאָמוּר בִּתְחִלַּת הַכָּתוּב.

כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. הַכַּוָּנָה בָּזֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא, עקב) כִּי הַלּוּחוֹת נֶחְצְבוּ מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאוּלַי כִּי זֶה הוּא שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ ״מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״, פֵּרוּשׁ מַעֲשֵׂה (אֱלֹהִים) הוּא הַכִּסֵּא, וְהָבֵן. וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ כִּי יֵשׁ בְּחִינוֹת רַבּוֹת אוֹרוֹת הַקְּדֻשָּׁה בְּסוֹד (קהלת ה:ז) ״כִּי גָבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ וְגוֹ׳ וּגְבוֹהִים״, וְצֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֶׂה הַנִּפְלָא שֶׁהוּבָא בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (זוהר ח״ב נב.) כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם וּפָגַע בְּמַלְאָךְ סַנְדַּ״ל וְכוּ׳, וְאַחַר כָּךְ בְּמַלְאָךְ מְטַ״ט וְהָיָה יָרֵא מַלְאָךְ מֵאִשּׁוֹ שֶׁל מַה שֶׁלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ פֶּן יִשְׂרְפֵהוּ וְכֵן וְכוּ׳, וְהִנֵּה אָמַר הַכָּתוּב (דברים ד:כד) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״, כִּי אִשּׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה הִיא אוֹכֶלֶת כָּל אֵשׁ זוּלָתָהּ.

וְהוֹדִיעַ הַכָּתוּב אֹפֶן כְּתִיבַת הַלּוּחוֹת בַּמֶּה נִכְתְּבוּ, וְאָמַר כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, פֵּרוּשׁ כִּי הָיָה ה׳ מְצַיֵּר צוּרַת הָאוֹת בְּאֶצְבָּעוֹ כִּבְיָכוֹל, פֵּרוּשׁ בְּחִינַת אוֹר אֶחָד מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בִּדְמוּת אֶצְבַּע כְּנֶגֶד הַלּוּחַ כְּשִׁעוּר שֶׁטַח אֵבְרֵי הָאוֹתִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָרוּת אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר יְצַיֵּר כְּנֶגְדּוֹ. וּלְצַד עֹצֶם תֹּקֶף אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא הָיָה אוֹר שֶׁל הַלּוּחוֹת יָכוֹל עֲמֹד בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְכַוֵּן כְּנֶגְדּוֹ אֶצְבַּע אֱלֹהִים, וְהָיָה נֶאֱכָל אוֹ מִצְטַמְצֵם לַצְּדָדִין וְהָיָה נִשְׁאָר כָּל אֲשֶׁר יִצְטַיֵּר כְּנֶגְדּוֹ חָלוּל. וְלָזֶה נִכְתְּבוּ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, וְהוּא אָמְרוֹ (שמות לב:טז) ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״, וְלֹא אָמַר חָרוּת בַּלּוּחוֹת שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע שֶׁעָשָׂה הַחֵרוּת בַּלּוּחוֹת אֶלָּא עַל, פֵּרוּשׁ שֶׁהָיָה מַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בָּרוּךְ הוּא עַל הַלּוּחוֹת בְּדִמְיוֹן צוּרַת הָאוֹת, וּבָזֶה נֶחְרְתוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל