וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃

נטף. הוּא צֳרִי, וְעַל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף קָרוּי נָטָף, וּבְלַעַז גומ"א, וְהַצֳּרִי קוֹרִין לוֹ טרי"אקה:

ושחלת. שֹׁרֶשׁ בֹּשֶׁם חָלָק וּמַצְהִיר כְּצִּפֹּרֶן, וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה קָרוּי צִפֹּרֶן, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וְטוּפְרָא:

וחלבנה. בֹּשֶׂם שֶׁרֵיחוֹ רַע, וְקוֹרִין לוֹ גַלְבְּנָא, וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת לְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יֵקַל בְּעֵינֵינוּ לְצָרֵף עִמָּנוּ בַּאֲגֻדַּת תַּעֲנִיּוֹתֵינוּ וּתְפִלּוֹתֵנוּ אֶת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ נִמְנִין עִמָּנוּ:

סמים. אֲחֵרִים:

ולבנה זכה. מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ י"א סַמָּנִין נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי - מִעוּט סַמִּים שְׁנַיִם, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה ג', הֲרֵי חֲמִשָּׁה, סַמִּים לְרַבּוֹת עוֹד כְּמוֹ אֵלּוּ הֲרֵי עֲשָׂרָה, וּלְבוֹנָה הֲרֵי י"א; וְאֵלּוּ הֵן הַצֳּרִי וְהַצִּפֹּרֶן הַחֶלְבְּנָה וְהַלְּבוֹנָה מֹר וּקְצִיעָה שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם הֲרֵי ח' - שֶׁהַשִּׁבֹּלֶת וְנֵרְדְּ אֶחָד, שֶׁהַנֵּרְדְּ דּוֹמֶה לְשִׁבֹּלֶת - הַקֹּשְׁטְ וְהַקִּלּוּפָה וְקִנָּמוֹן הֲרֵי י"א; בֹּרִית כַּרְשִׁינָה אֵינוֹ נִקְטָר אֶלָּא בּוֹ שָׁפִין אֶת הַצִּפֹּרֶן לְלַבְּנָהּ שֶׁתְּהֵא נָאָה (כריתות ו'):

בד בבד יהיה. אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים כָּאן יִהְיוּ שָׁוִין מִשְׁקָל בְּמִשְׁקָל - כְּמִשְׁקָלוֹ שֶׁל זֶה כָּךְ מִשְׁקָלוֹ שֶׁל זֶה - וְכֵן שָׁנִינוּ: הַצֳּרִי וְהַצִּפֹּרֶן הַחֶלְבְּנָה וְהַלְּבוֹנָה מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה (שם); וּלְשׁוֹן בַּד נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד, אֶחָד בְּאֶחָד יִהְיוּ - זֶה כְּמוֹת זֶה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב לָךְ בּוּסְמִין נְטוֹפָא וְטוּפְרָא וְחֶלְבְּנֵתָא בּוּסְמִין וּלְבוּנְתָא דָכִיתָא מַתְקַל בְּמַתְקַל יְהֵי:

קח לך סמים. קדמונינו ז"ל קבלו כי אחד עשר מיני סמנים הם והנה הכתוב לבשמים שהם לקטרת הסמים לא פרטם הכתוב והזכיר הסמים כי לא הזכיר משקלם:

וטעם סמים פעם אחרת אלה סמים ולבונה זכה עמהם:

בד בבד. כל אחד לבד ירוקח ואח"כ יעורב:

סמים - כבר פירשתיו למעלה.

סמים ולבונה זבה - לפי הפשט: בתחלה כלל: קח לך סמים - ופירש מה הם סמים: נטף ושחלת וחלבנה - הרי אלו סמים שצויתי שתקח לך. ועוד קח - ולבונה זכה - לפי הפשט: לבונה זכה אינם סמים וסמים אחרון הם היו סמים ראשון שבפסוק. וכן דרך מקראות כולל ומפרש וחוזר ואומר הרי לך כלל שאמרתי לך. וכן בנח: ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי וגו'.

קַח לְךָ סַמִּים. הַנִּזְכָּרִים בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהֵם מוֹר, קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְקִדָּה, וְעִם אֵלֶּה נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, וְעִמָּהֶם סַמִּים הַנּוֹדָעִים לְתִקּוּן הַסַּמִּים הַנִּזְכָּרִים, כְּמוֹ שֶׁנּוֹדַע אֵצֶל הָרוֹקְחִים שֶׁהַשִּׁבֹּלֶת דֶּרֶךְ מָשָׁל הוּא מְתַקֵּן הָרֵיאוֹבַרְבִּיר"ו וְאֶבֶן הַמֶּלַח תְּתַקֵּן הָאַגְרִיק"ו וְדוֹמֵיהֶם, וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כריתות ו.) שֶׁמְּתַקְּנֵי הַסַּמִּים הַנִּזְכָּרִים הֵם שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם וָקֹשְׁט.

וּלְבוֹנָה זַכָּה. שֶׁהִיא בִּלְתִּי צְרִיכָה תִּקּוּן, וּבְכֵן הֵם אַחַד עָשָׂר סַמָּנִים שֶׁמָּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִפְטוּם הַקְּטֹרֶת.

קח לך סמים ומאי הם נטף ושחלת וכו׳‎ אבל סמים בתראה אינם ממנין הסמים אלא הוא סמים שהזכיר כבר וכן דרך המקראות כולל ומפרש וחוזר ואומר הרי לך כלל שאמרתי זהו פשוטו. אבל דברי אמת הם לעולם.

בד בבד יהיה כל אחד, ירוקח בפני עצמו במשקל שוה מה שאין כן בבשמים ואחרי כן יעורבו יחד.

קַח לְךָ סַמִּים וְגוֹ׳. מָנָה הַחֶלְבְּנָה בֵּין סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת לְלַמֵּד אוֹתָנוּ לְצָרֵף פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל תַּעֲנִית (כריתות ו:), וְטַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר לְפִי שֶׁאִם לֹא הָיוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְלַל הַתַּעֲנִית, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַתַּעֲנִית מִצְוָה אֶלָּא עֲבֵרָה, וְלֹא הָיָה עוֹלֶה לְרָצוֹן. שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ (תענית יא.) שֶׁנִּקְרָא הַנָּזִיר חוֹטֵא בַּעֲבוּר שֶׁהִזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵינוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי עַל כָּל פָּנִים אָנוּ צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת בַּעֲבוּרָם, כִּי כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה. וּבָזֶה מְיוּשָּׁב מְנָלָן לוֹמַר שֶׁצֵּרוּף הַחֶלְבְּנָה מוֹרֶה עַל צֵּרוּף הַפּוֹשְׁעִים בְּתַעֲנִית דַּוְקָא, וּמַה שֶּׁמְּנָאָם בֵּין סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת דַּוְקָא, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הַצּוֹמוֹת וְהַתְּשׁוּבָה נַעֲשׂוּ הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מ ב) ״כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ״, שֶׁגַּם הֶעָוֹן יַעֲלֶה לְרָצוֹן לְרֵיחַ נִיחוֹחַ. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סנהדרין לז.) ״כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ״, אֲפִלּוּ רֵקִים שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן. וְקָשֶׁה עַל זֶה, אִם הֵם מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן, אִם כֵּן לָמָּה קְרָאָם רֵקִים? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעַל הַתְּשׁוּבָה דִּבְּרוּ זֶה, כִּי כָל פֹּעַל רֵיק שֶׁבָּהֶם, דְּהַיְנוּ הֶעָוֹן, מִמֶּנּוּ יִתְמַלְאוּ מִצְווֹת, כִּי הַזְּדוֹנוֹת וְהָרֵיקוֹת נַעֲשׂוּ כִּזְכֻיּוֹת, וְיַעֲלֶה גַּם הֶעָוֹן לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּמוֹ הַמִּצְווֹת, דּוּגְמַת הַחֶלְבְּנָה הָעוֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּכָל שְׁאָר סַמָּנִים. וּמִכָּאן לָמְדוּ לוֹמַר שֶׁעִנְיָן זֶה מְרַמֵּז עַל הַתַּעֲנִית וְהַתְּשׁוּבָה, וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.