שְׁמוֹת ל׳ · כ״ג

וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מׇר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמׇן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃

במילים פשוטות

הכתוב מצווה על סמני שמן המשחה: ״ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקינמן בשם מחציתו חמישים ומאתיים וקנה בשם חמישים ומאתיים״. רש״י מבאר ש״בשמים ראש״ פירושו חשובים, ו״קינמן בשם״ לפי שהקינמון קליפת עץ הוא, יש ממנו טוב ויש שאינו אלא כעץ, לכן הוצרך לומר ״בשם״ מן הטוב. אבן עזרא דן במילה ״מר״ ומביא את תרגום הגאון ״מוש״ק״. סמנים אלו, במשקלים קבועים, הם מרכיבי שמן המשחה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

בשמים ראש. חֲשׁוּבִים:

וקנמן בשם. לְפִי שֶׁהַקִּנָּמוֹן קְלִפַּת עֵץ הוּא, יֵשׁ שֶׁהוּא טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְטַעַם, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵץ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר קִנְּמָן בֶּשֶׂם - מִן הַטּוֹב:

מחציתו חמשים ומאתים. מַחֲצִית הֲבָאָתוֹ תְּהֵא חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, נִמְצָא כֻלּוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, כְּמוֹ שִׁעוּר מָר דְּרוֹר, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ חֲצָאִין, גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא לַהֲבִיאוֹ לַחֲצָאִין, לְהַרְבּוֹת בּוֹ ב' הַכְרָעוֹת, שֶׁאֵין שׁוֹקְלִין עַיִן בְּעַיִן; וְכָךְ שְׁנוּיָה בְכָרֵתוֹת:

וקנה בשם. קָנֶה שֶׁל בֹּשֶׂם; לְפִי שֶׁיֵּשׁ קָנִים שֶׁאֵינָן שֶׁל בֹּשֶׂם הֻצְרַךְ לוֹמַר קְנֵה בֹשֶׂם:

חמשים ומאתים. סַךְ מִשְׁקַל כֻּלּוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְמָן בֶּשֶׂם פַּלְגוּתֵהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ואתה קח לך. כדרך לך לך (ברא', יב א), וקחו לכם צאן (למעלה יב כא) ועל דרך הפשט כמוהו עשה לך שרף (במד', כא ח) גם פסל לך (למטה לד א) כי כן דרך הלשון:

ומלת מר קשה, והגאון תרגמה מוש"ק והנה איננו מעצים אעפ"י שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים, כי כתוב אריתי מורי עם בשמי (ש"ה ה א), והנה הוא מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי, והנה כתוב וידי נטפו מור (שם ה ה) אולי כן הוא בהיותו לח:

וטעם בשמים ראש. שיוקח הראש מכל בשם, כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר, קנמן בשם מה טעם להזכירו, אולי שיהיה מהנבחר ג"כ הקנה וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה וככה נקבל, רק לא ידענו טעם למה הזכיר מחציתו וטעם החצאים לא אבין, כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל, ואף כי בכל מעשה רוקח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

בשמים ראש - חשובים, כדכתיב: עם כל ראשי בשמים. ונראה בעיני, כי בשמים גידולי אילנות, כדכתיב: הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל בשמים ראש מיני שרף אילן, או דברים שמוציאין מן הקרקע.

מר דרור - חשוב, וכן: מור עבר, חשוב בכל סוחרי מדינות.

ומחציתו - מפורש בכריתות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

בשמים ראש לשון חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל, פי׳‎ שיקחם לפי החשבון שהוא מונה והולך ולפי שאמר למעלה בשמים לשמן המשחה ולא פי׳‎ הם וחשבונם עכשו מפרש לך.

בשמים הם מיני גדולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל סמים הם מיני שרף ולא עקרים הגדלים בקרקע.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ. לְמַעְלָה פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה כָּתַבְתִּי שֶׁבְּכָל דָּבָר הָרָאוּי לְיַחֲסוֹ בְּעֶצֶם וְרִאשׁוֹנָה אֶל מֹשֶׁה נֶאֱמַר בּוֹ לְשׁוֹן ״וְאַתָּה״, וּבְדֶרֶךְ זֶה נֶאֱמַר גַּם בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לְשׁוֹן ״וְאַתָּה״, כִּי הוּא עָשׂוּי לִמְשׁוֹחַ בּוֹ הַמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת (יא:). וְאָמְרוּ שָׁם שֶׁשֶּׁמֶן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה קַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״ (שמות ל, לא). וְכָל זֶה רֶמֶז לְמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא) ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״, שֶׁנִּדְרָשׁ עַל מֹשֶׁה, כִּי הוּא הָיָה רֵאשִׁית וְהַתְחָלָה לְכָל נְבִיאִים וְכֹהֲנִים וּמְלָכִים וְכָל מִינֵי שְׂרָרָה, הַכֹּל הוּאֱצַל מִמֶּנּוּ, כִּדְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים לח.) ״אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר חָכָם עָשִׁיר וְעָנָו, וְכֻלָּם מִמֹּשֶׁה״, רוֹצֶה לוֹמַר כֻּלָּם קִבְּלוּ הָאֲצִילוּת מִמֹּשֶׁה. עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְדַמּוֹת אֵלָיו בְּתוֹאָרָיו, כִּי הוּא הָיָה ״בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ״ (דברים לג, ה) וּ״בְשָׂמִים רֹאשׁ״ לְכָל הַבְּשָׂמִים, כִּי לוֹ מִשְׁפַּט הָרֵאשִׁית וְיֻשְׁפַּע מִמֶּנּוּ נֵר הַנְּבוּאָה וְנֵר הַשְּׂרָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קלב, יז) ״עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי״. לְכָךְ הָיָה מִשְׁקַל הַבְּשָׂמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים נֵר, כִּי אֶצְלוֹ נִמְצְאוּ רִאשׁוֹנָה שְׁתֵּי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת, וְיֻדְלַק מִמֶּנּוּ כָּל נֵר וְהוּא אֵינוֹ חָסֵר, כִּי פְּנֵי מֹשֶׁה כַּחַמָּה הַמְּאִירָה לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ וְהִיא אֵינָהּ חֲסֵרָה וְאוֹרָהּ מַתְמִיד וְאֵינוֹ חָסֵר לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם רוֹצֶה אַתָּה בְּקִיּוּמוֹ שֶׁל שֶׁמֶן מִשְׁחַת זֶה, אָז וְאַתָּה בְּעַצְמְךָ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, תִּקַּח אוֹתוֹ לְךָ, כִּי סְגֻלָּה זוֹ נְתוּנָה לְךָ שֶׁכָּל הַדָּבָר הַנָּתוּן עַל יָדְךָ מַתְמִיד לְעוֹלָם כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, כְּמוֹ הַתּוֹרָה הַנְּתוּנָה עַל יָדְךָ נִצְחִית כְּאוֹר הַחַמָּה. אֲבָל פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כַּלְּבָנָה, כִּי הוּא הִנְחִיל לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין מַתָּנָה זוֹ נִצְחִית אֶלָּא כַּלְּבָנָה שֶׁהִיא לִפְעָמִים נִבְנֵית וְלִפְעָמִים נִפְרֶצֶת. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״ (שמות ל, לא).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאַתָּה קַח לְךָ. פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא שֶׁיִּקַּח הוּא מִשֶּׁלּוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, לָזֶה אָמַר וְאַתָּה פֵּרוּשׁ, כִּי מִצְוָה זוֹ אַתָּה תַּעֲשֶׂנָּה וְאֵינוֹ כִּשְׁאָר מִצְווֹת שֶׁאֲנִי מְצַוְּךָ לְנוֹכֵחַ וְכַוָּנָתִי שֶׁהַזּוּלַת יַעֲשֶׂה. וַהֲגַם שֶׁכָּלַל הַכָּתוּב הַשֶּׁמֶן וְהַסַּמָּנִים בְּנִדְבַת רַבִּים, דִּכְתִיב (שמות כה:ג) ״וְזֹאת הַתְּרוּמָה וְגוֹ׳ בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ וְגוֹ׳, כָּאן גִּלָּה לוֹ ה׳ כִּי יַחְפּוֹץ בְּשֶׁל מֹשֶׁה בִּפְרָטִים אֵלּוּ.

עוֹד יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה דְּתַנְיָא בִּכְרֵתוֹת (כריתות ה,א) שֶׁמֶן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בּוֹ שָׁלְקוּ וְכוּ׳, בּוֹ נִמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים שִׁבְעַת יָמִים וְכוּ׳, וְכֻלּוֹ קַיָּם לֶעָתִיד, עַד כָּאן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה זוּלָתוֹ. וְכֵן כָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק א׳ מֵהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר זוּלַת מַה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, וְהוּא אָמְרוֹ וְאַתָּה קַח לְךָ - אַתָּה תַּעֲשֶׂה וְלֹא זוּלָתְךָ. וְרָמַז בְּאָמְרוֹ קַח לְךָ עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ (ילקוט שמעוני תשס״ד) שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לֶעָתִיד לָבֹא. וַהֲגַם שֶׁבְּפָרָשַׁת הַקְּטֹרֶת נֶאֱמַר (שמות ל:לד) ״קַח לְךָ״, שָׁם לֹא נֶאֱמַר ״וְאַתָּה״.

וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ. רַזַ״ל אָמְרוּ (כריתות ה,א) מַחֲצִית הֲבָאָתוֹ, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְהִקְשׁוּ בַּגְּמָרָא וְדִלְמָא קִנְּמָן בֶּשֶׂם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים כִּקְנֵה בֹשֶׂם, וּמְתָרֵץ אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא ״קִנְּמָן בֶּשֶׂם וּקְנֵה בֹשֶׂם מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים״, עַד כָּאן.

וְאֶפְשָׁר לָנוּ לְתָרֵץ עוֹד, שֶׁאִם כֵּן לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״מַחֲצִיתוֹ״, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמָּאתַיִם וַחֲמִשִּׁים הֵם מַחֲצִית הַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, אֲבָל אִי אָמְרִינַן מַחֲצִיתוֹ שֶׁל קִנְּמָן בָּא לוֹמַר שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים.

וּמַה שֶׁרָאִיתִי לְרַבִּי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא שֶׁכָּתַב שֶׁאֵין מִנְהַג הַיִּשְׁמְעֵאלִי לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ כְּגַרְגִּיר חַרְדָּל בַּמִּשְׁקָל, אֵין זֶה אֱמֶת, שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הַכָּרַת הַהַכְרָעָה, וְאַף בְּמִשְׁקְלֵי הַזָּהָב הֲגַם שֶׁמִּתְחַכְּמִין לִשְׁקוֹל בְּעִיּוּן כַּף כְּנֶגֶד חֲבֶרְתָּהּ בְּלֹא הַכְרָעָה, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁיִּצְטָרֵף שְׁנֵי מִשְׁקָלִים יוּכַּר הַהֶכְרֵעַ בְּיוֹתֵר. וְטַעַם שֶׁהַשַּׁ״ס לֹא בָּחַר לְתָרֵץ כִּדְבָרֵינוּ, כִּי יֵשׁ לוֹמַר לְעוֹלָם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים לְבַד הוּא אוֹמֵר, וְאָמְרוֹ מַחֲצִיתוֹ שֶׁיָּבִיא מֵאָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ לְבַד וּמֵאָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ לְבַד.

מקור: ספריא · נחלת הכלל