שְׁמוֹת ל׳ · ט״ז

ונתת אתו על עבדת אהל מועד. לָמַדְתָּ שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם בִּתְחִלַּת נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס בָּהֶם מַגֵּפָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם; מָשָׁל לְצֹאן הַחֲבִיבָה עַל בְּעָלֶיהָ שֶׁנָּפַל בָּהּ דֶּבֶר וּמִשֶּׁפָּסַק אָמַר לוֹ לָרוֹעֶה בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ מְנֵה אֶת צֹאנִי וְדַע כַּמָּה נוֹתְרוּ בָהֶם, לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלָיו; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַמִּנְיָן הַזֶּה הוּא הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַמִּשְׁכָּן הוּקַם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים וְגוֹ' (שמות מ'), וּמֵהַמִּנְיָן הַזֶּה נַעֲשׂוּ הָאֲדָנִים - מִשְּׁקָלִים שֶׁלּוֹ - שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וְגוֹ' (שם ל"ח), הָא לָמַדְתָּ שְׁתַּיִם הָיוּ, אֶחָד בִּתְחִלַּת נִדְבָתָן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַת בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאִיָּר מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וְאִם תֹּאמַר וְכִי אֶפְשָׁר שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם הָיוּ יִשְׂרָאֵל שָׁוִים - ו' מֵאוֹת אֶלֶף וְג' אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים - שֶׁהֲרֵי בְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה נֶאֱמַר כֵּן, וּבְחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים אַף בּוֹ נֶאֱמַר כֵּן וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקוּדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (במדבר א'), וַהֲלֹא בִשְׁתֵּי שָׁנִים הָיוּ, וְאִ"אֶ שֶׁלֹא הָיוּ בִשְׁעַת מִנְיָן הָרִאשׁוֹן בְּנֵי י"ט שָׁנָה שֶׁלֹּא נִמְנוּ וּבַשְּׁנִיָּה נַעֲשׂוּ בְּנֵי כ'! תְּשׁוּבָה לַדָּבָר: אֵצֶל שְׁנוֹת הָאֲנָשִׁים בְּשָׁנָה אַחַת נִמְנוּ, אֲבָל לְמִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיוּ שְׁתֵּי שָׁנִים, לְפִי שֶׁלִּיצִיאַת מִצְרַיִם מוֹנִין מִנִּיסָן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּ' רֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ב'), וְנִבְנָה הַמִּשְׁכָּן בָּרִאשׁוֹנָה וְהוּקַם בַּשְּׁנִיָּה, שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה שָׁנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן, אֲבָל שְׁנוֹת הָאֲנָשִׁים מְנוּיִין לְמִנְיַן שְׁנוֹת עוֹלָם, הַמַּתְחִילִין מִתִּשְׁרֵי, נִמְצְאוּ שְׁנֵי הַמִּנְיָנִים בְּשָׁנָה אַחַת - הַמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּתִשְׁרֵי לְאַחַר יֹ"הַכִּ שֶׁנִּתְרַצָּה הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל לִסְלֹחַ לָהֶם וְנִצְטַוּוּ עַל הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁנִי בְּאֶחָד בְּאִיָּר:

על עבדת אהל מועד. הֵן הָאֲדָנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ:

וְתִסַב יָת כְּסַף כִּפּוּרַיָא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתֵּן יָתֵהּ עַל פָּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָכְרָנָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:

ולקחת. זה מפורש בפרשת אלה פקודי:

כי המשכן איננו עומד רק על כסף הכפורים זכרון לבני ישראל:

כסף הכפורים - כסף כופר נפש.

על עבודת אהל מועד - כדכתיב: מאת אדנים למאת ככר ככר לאדן.

את כסף הכפרים לפי שנאמר עליו למעלה לכפר על נפשותיכם קורא אותן כסף הכפורים. נסמכה פרשת כי תשא כאן לפי שכתב למעלה אחת בשנה יכפר עליו, וכסף הכפורים כמו כן פ״‎א בשנה ואח״‎כ הזכיר הכיור וכנו ושמן המשחה וקטרת הסמים והכלים המשוחים בשמן, והאומן הגדול הוא בצלאל ואהליאב, ושבת שלא יעשו בו מלאכה אפילו מלאכת הקב״‎ה ותפלת משה קודם רדתו מן ההר, והוצרך להזכיר מעשה העגל תחלה לדעת על מה נתפלל. גם הזכיר רדתו ושרפת העגל ושובו להתפלל עוד פעם שנית בעדם וכעסו של משה שהוציא אהלו ממחנה ישראל וכבודו של משה שראה הכבוד הגדול ומה שצוהו הקב״‎ה לירד לפסול לוחות שניות ולכתוב הדברות פעם שניה והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל הם הכתובים בפרשת משפטים וקרון פניו ברדתו מן ההר ולוחות הברית בידו.

לבני ישראל לזכרון שהרי הוא נתון על עבודת אהל מועד וכל זמן שאזכור המשכן אזכור אותם.

לכפר על נפשתיכם י״‎מ כל זמן שהמלאכה נעשית מכסף זה היתה קיימת אין צורך לתת כופר פעם אחרת כשיהיו נמנים ולכך לא נתנו כופר כשנמנו במדבר סיני. אבל בימי דוד כבר נתבטלה המלאכה ולכך נגפו.