שְׁמוֹת כ״ה · כ״ט

וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃

במילים פשוטות

ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהן, זהב טהור תעשה אותם. רש״י מבאר ש״קערותיו״ הוא דפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם, והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה. אבן עזרא מבאר ש״אשר יוסך בהן״ שב אל ״קשותיו״ ולא אל הקרוב אליה שהוא ״מנקיותיו״, ומדגים זאת ממקומות אחרים. הכתוב מצווה לעשות את כלי השולחן - קערות, כפות, קשוות ומנקיות - מזהב טהור. בכך מפורטים הכלים הנלווים לשולחן, המשמשים בעבודת לחם הפנים. הקערות שימשו כדפוס ללחם, והכלים האחרים לצרכים שונים בסידור הלחם. כל הכלים עשויים זהב טהור, מתוך כבוד לקדושת השולחן ולעבודה הנעשית בו. פירוט הכלים הנלווים משלים את תיאור השולחן ומבטא את ההקפדה על כל פרט בעבודת ה' במשכן, עד לכלים המשניים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ועשית קערתיו וכפתיו. קְעָרוֹתָיו זֶה דְּפוּס שֶׁהָיָה עָשׂוּי כִּדְפוּס הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם הָיָה עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְּרוּצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, שׁוּלַיִם לוֹ לְמַטָּה, וְקוֹפֵל מִכָּאן וּמִכָּאן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּמִין כְּתָלִים, וּלְכָךְ קָרוּי לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ פָנִים רוֹאִין לְכָאן וּלְכָאן לְצִדֵּי הַבַּיִת מִזֶּה וּמִזֶּה, וְנוֹתֵן אָרְכּוֹ לְרָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכָתְלָיו זְקוּפִים כְּנֶגֶד שְׂפַת הַשֻּׁלְחָן; וְהָיָה עָשׂוּי לוֹ דְּפוּס זָהָב וּדְפוּס בַּרְזֶל, בְּשֶׁל בַּרְזֶל הוּא נֶאֱפֶה, וּכְשֶׁמּוֹצִיאוֹ מִן הַתַּנּוּר נוֹתְנוֹ בְשֶׁל זָהָב עַד לְמָחָר בְּשַׁבָּת שֶׁמְּסַדְּרוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאוֹתוֹ דְּפוּס קָרוּי קְעָרָה:

וכפתיו. בָּזִיכִין שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם לְבוֹנָה שְׁתַּיִם הָיוּ לִשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה (ויקרא כ"ד):

וקשותיו. הֵן כְּמִין חֲצָאֵי קָנִים חֲלוּלִים הַנִּסְדָּקִין לְאָרְכָּן (מנחות צ"ו), דֻּגְמָתָן עוֹשֶׂה שֶׁל זָהָב, וּמְסַדֵּר ג' עַל רֹאשׁ כָּל לֶחֶם, שֶׁיֵּשֵׁב לֶחֶם הָאַחֵר עַל גַּבֵּי אוֹתָן הַקָּנִים, וּמַבְדִּילִין בֵּין לֶחֶם לְלֶחֶם כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס הָרוּחַ בֵּינֵיהֶם וְלֹא יִתְעַפְּשׁוּ; וּבִלְשׁוֹן עֲרָבִי כָּל דָּבָר חָלוּל קָרוּי קס"וא:

ומנקיתיו. תַּרְגּוּמוֹ וּמְכִילָתֵיהּ, הֵן סְנִיפִים כְּמִין יִתְדוֹת זָהָב, עוֹמְדִין בָּאָרֶץ וּגְבוֹהִים עַד לְמַעְלָה מִן הַשֻּׁלְחָן הַרְבֵּה, כְּנֶגֶד גֹּבַהּ מַעֲרֶכֶת הַלֶּחֶם, וּמְפֻצָּלִים חֲמִשָּׁה פִצּוּלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וְרָאשֵׁי הַקָּנִים שֶׁבֵּין לֶחֶם לְלֶחֶם סְמוּכִין עַל אוֹתָן פִּצּוּלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְבַּד מַשָּׂא הַלֶּחֶם הָעֶלְיוֹנִים עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְיִשָּׁבְרוּ; וּלְשׁוֹן מְכִילָתֵיהּ סֹבְלוֹתָיו, כְּמוֹ נִלְאֵיתִי הָכִיל (ירמיהו ו'). אֲבָל לְשׁוֹן מְנַקִּיּוֹת אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ נוֹפֵל עַל סְנִיפִין; וְיֵשׁ מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים קְשֹׂתָיו אֵלּוּ סְנִיפִין, שֶׁמַּקְשִׁין אוֹתוֹ וּמַחֲזִיקִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר, וּמְנַקִּיֹּתָיו אֵלּוּ הַקָּנִים שֶׁמְּנַקִּין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִתְעַפֵּשׁ (מנחות צ"ז), אֲבָל אֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם וּמְכִילָתֵיהּ, הָיָה שׁוֹנֶה כְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מְנַקִּיּוֹת הֵן סְנִיפִין:

אשר יסך בהן. אֲשֶׁר יְכֻסֶּה בָהֵן, וְעַל קְשֹׂתָיו הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר יֻסַּךְ, שֶׁהָיוּ עָלָיו כְּמִין סְכָךְ וְכִסּוּי, וְכֵן בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ (במדבר ד'), וְזֶה וָזֶה, יֻסַּךְ וְהַנָּסֶךְ, לְשׁוֹן סְכָךְ וְכִסּוּי הֵם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתַעְבֵּד מָגִיסוֹהִי וּבָזִכּוֹהִי וְקַסְוָתֵהּ וּמְכִילָתֵהּ דְיִתְנַסַךְ בְּהֵן דְהַב דְכֵי תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ועשית. מה שאמרו רז"ל ידוע הוא:

ומלת אשר יסך בהן. שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו, וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תה' צט ו) וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם (שם פ' ז) שהם משה ואהרן לא שמואל, והעד כי במעשה הזכיר הקשות אשר יסך בהן (למטה לז טז), ועוד ואת קשות הנסך (במד' ד ז) ומלת נסך לטעמים רבים, לא יסכו לה נסך (הושע ט ד) הפסל נסך חרש (ישעי' מ יט), ואני נסכתי מלכי (תה' ב ו), אמר רב נתן שהוא בעל הערוך, כי הקשוות דמות קנים, כי כן יקראו בלשון ישמעאל, והמגיד לו לא ידע לשון ערבי כי נלעג היה כי הקנים יקראו קצ"ב בצד"י גם בבית ויש שבוש בדברי הימים שהזכיר תחת הקערות מזרקים, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות אמר מזלגות והכל זהב לצורך השלחן, אולי כלים אחרים צוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה שלמה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

קערתיו - דפוס כעין תיבה פרוצה לעשות בה הלחם.

וכפתיו - לצורך שני בזיכי לבונה, כדכתיב: ונתת על המערכת לבונה זכה.

וקשותיו ומנקיותיו - מפורשים במנחות. לפי שהיה הלחם שתים מערכות שש המערכת זה על גב זה והיו מזלגות מכאן ומכאן לשלחן. וקשוות שהיו כחצאי קנים ממזלג למזלג והלחם על הקשוות וכן בין לחם ללחם ששה זה על זה ולפיכך נקראים במקום אחר קשות הנסך - שמסככין על הלחם בין לחם ללחם.

אשר יסך - בקשוות, כמו שפירשתי.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו. הַיְדוּעוֹת אָז לְשֻׁלְחַן מְלָכִים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ועשית קערתיו ללוש בהן לחם הפנים הנתון עליו.

וכפתיו לשום בהם הלבונה לתת אותה בין שתי מערכות הלחם.

וקשותיו שנותנים בהם מים ללוש הלחם כדכתיב ואת קשות הנסך, כלים שמנסכים מהם מים על גבי הסלת ללושו. קשות לשון כלי כדאמרינן הגונב את הקשות.

ומנקיתיו שהיו מנקין בהן את התנור מן הדשן ומנקין בהן את השלחן כשנותנין עליו את הלחם. ומנקיתיו פרש״‎י מפוצלין ששה פצולים למעלה מזה וכו'. הרבה ראיות יש בפרשת שתי הלחם שהסניפין סומכין דופני הלחם שלא ישתברו וכל אחד מהד׳‎ סניפין עשוי דוגמא זו וכל פיצול ופיצול גבהו טפחים ורחבו חמשה במדה גובה ורחב כל דופן לחם ולחם. דקתני התם בשלמא למאן דאמר כמין תיבה פרוצה היינו דסמיכי ליה סניפים ללחם - פרש״‎י שתי סניפים שקורין פורק״‎ש בלע״‎ז העומדים בקרקע אצל השולחן ארוכות וגבוהות עד הלחם העליון וסומכין הלחם שלא ישתברו דפנותיו - אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת - פרש״‎י אין לה שולים אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע, ושני ראשיהם חדין והולכין למעלה ולהכי קרי ליה רוקדת שמרקדת והולכת (מהר). - היכי סמכי סניפים ללחם - פרש״‎י הרי הדפנות עשויות בשפוע ואין הסניפין נוגעין אלא מעט בראשו של לחם ואין יכולים לסמוך דפנותיו שלא ישבר. - ומשני דעגיל להו מעגל - פרש״‎י שאין הסניפין עומדין זקופים אלא עומדין בחצי עגול שקורים צירקל״‎א ואותו עיגול היה כפול תחת שיפועו של לחם וסומך את כל הלחם וראש הסניף סומך לראש הלחם. ולהכי נקט ליה ששה פצולין, למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היה הלחם עשוי ראש העליון של כל סניף מחובר בעמוד והנותר של מטה היה מכפל ומשפע תחת הלחם עד שוליו כמו שפרש״‎י. ולהאי לישנא סניפין ע״‎ג שולחן מונחין ורוב השטה דלהלן נוטה שהלחם דומה כמין ספינה רוקדת ועוד שמגביהין אותה לעולי רגלים ומראין אותה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום ודבר זה כבד לעשות אם הוא עשוי כמין תיבה פרוצה לפי שהסניפים צריכים לעמוד ע״‎ג קרקע. תנן התם ר׳‎ מאיר אומר שולחן ארכו י״‎ב טפחים ורחבו ששה לחם הפנים ארכו עשרה טפחים ורחבו חמשה אורך הששה לחמים זה על גב זה כאחד משני ראשי השלחן על טהרו ונותן ארכו של לחם כנגד רחבו של שלחן. כופל בלחם טפחים מכאן טפחים מכאן ורחבו כנגד ארכו של שלחן ועורך שלשה חצאי קנים חלולים בין כל לחם ולחם ושנים על העליון לפי שאין עליו אחר ומעמיד שני סניפין בקרקע אצל השולחן מזה ומזה ארוכין וגבוהים על הלחם העליון וכל אחד ואחד מפוצל ששה פצולים מכוונים להכניס בהם הקנים שבין לחם ללחם לסמוך בהן כובד הלחם ודפנותיו שלא ישתברו נמצא במערכת שש חלות וי״‎ד קנים ושני סניפים זהו סדר המערכה האחת, וכסדר הזה היה נותן המערכה השנית הם הששה לחמים אחרים בראשו שני של שלחן נמצא טפחים רוח באמצע שתים מערכות על טהרו של שלחן כדי שתהא הרוח מנשבת בהן אבא שאול אומר שם היו נותנים שני בזיכי לבונה והיינו דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה אצל המערכת.

אשר יסך בהן אל קשותיו קאי.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְגוֹ׳ וּמְנַקִּיּוֹתָיו. חָתַם כָּל כְּלֵי הַשֻּׁלְחָן בַּמְּנַקִּיּוֹת לְהוֹרוֹת שֶׁהוּא יִתְפַּרְנֵס בִּנְקִיּוּת לֹא מִן הַגָּזֵל, וְכֵן יִתֵּן מִשֻּׁלְחָנוֹ לָעֲנִיִּים בְּדֶרֶךְ נְקִיָּה לֹא דֶרֶךְ בִּזָּיוֹן, וּכְתִיב ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ (שמות כה:ל), כִּי מִן הַשָּׁמַיִם יִתֵּן לוֹ לַחְמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּפָנִים מְאִירוֹת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ, זֶהוּ שֶׁאוֹמֵר ״לְפָנַי תָּמִיד״, כִּי הַלֶּחֶם שֶׁאָדָם שׁוֹאֵל כַּהוֹגֶן נִתָּן לוֹ בְּפָנִים מְאִירוֹת וְלָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ פָּרָשַׁת וַיְחִי עַל פָּסוּק ״בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד״ (בראשית מט כז). וְהָיוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, שֵׁשׁ חַלּוֹת הַמַּעֲרֶכֶת הָאַחַת כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת אֲשֶׁר שִׁשָּׁה מֵהֶם מְשַׁמְּשִׁים בַּיּוֹם וְשִׁשָּׁה בַּלַּיְלָה, כִּי עַל יָדָם בָּא הַשֶּׁפַע לָעוֹלָם מִסִּבָּה רִאשׁוֹנָה יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹאֵל כַּהוֹגֶן נִתָּן לוֹ בְּפָנִים מְאִירוֹת עַל יְדֵי הַמַּזָּלוֹת הַמְשַׁמְּשִׁים בַּיּוֹם, וּמַה שֶּׁהוּא שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן נִתָּן לוֹ בְּפָנִים חֲשׁוּכוֹת עַל יְדֵי הַמַּזָּלוֹת הַמְשַׁמְּשִׁים בַּלַּיְלָה. וְכֵן בְּלַחְמוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁזָּכָה מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ, הֶחָזֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת, שִׁשָּׁה מִיָּמִין וְשִׁשָּׁה מִשְּׂמֹאל, וְרָאוּי לְיַחֵס הַיָּמִין לְפָנִים מְאִירוֹת וְהַשְּׂמֹאל לְפָנִים חֲשׁוּכוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמֵר ״לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַלֶּחֶם פּוֹנֶה פָּנָיו אֵלַי כָּךְ אֲנִי אֵלָיו, הֵן מְאִירוֹת הֵן חֲשׁוּכוֹת. כָּל אֵלֶּה דְּבָרַי עַל צַד הָרֶמֶז, יַעַן כִּי רָאִיתִי שֶׁרֹב הַמְפָרְשִׁים הַנִּגָּשִׁים לְבָאֵר פְּשָׁטֵי הַמִּקְרָאוֹת וְאֵין דַּרְכָּם לְדַבֵּר מֵעִנְיְנֵי רְמָזִים, מִכָּל מָקוֹם בְּפָרָשָׁה זוֹ עָשׂוּ רְמָזִים אִישׁ לְפִי שִׂכְלוֹ, עַל כֵּן מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת גַּם כֵּן רְמָזִים לֵאמֹר, אוּלַי יִשְׁמְעוּ הָעִוְרִים שֶׁבְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וְיִקְחוּ מוּסָר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל