שְׁמוֹת כ״ה · כ״ו

וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃

במילים פשוטות

ועשית לו ארבע טבעות זהב, ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו. אבן עזרא מבאר ש״ארבע הפאות״ הן מזרח ומערב, צפון ודרום. חזקוני מבאר ש״על ארבע הפאות״ הן משני צדי רוחבו ואורכו, שהיה מקום לנושאים - שניים לפניו זה בצד זה ושניים לאחריו - כמו שהיו עושים לארון הקודש. הכתוב מצווה לעשות ארבע טבעות זהב ולקבען בפינות השולחן ליד רגליו. בכך מתחילה ההכנה לנשיאת השולחן, בדומה לארון: הטבעות ישמשו להכנסת הבדים. מיקום הטבעות בארבע הפינות מאפשר את נשיאת השולחן בכתף בזמן המסעות. הכנה זו מבטאת, כמו בארון, את ניידות המשכן וכליו: השולחן נועד לנוע עם ישראל במדבר, ולכן נדרש מנגנון נשיאה מסודר שיאפשר להעבירו ממקום למקום בכבוד ובבטחה.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתַעְבֵּד לֵהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִדְהָב וְתִתֵּן יָת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִיוְיָתָא דִי לְאַרְבַּע רַגְלוֹהִי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ועשית, ארבע הפאות. מזרח ומערב צפון ודרום:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

על ארבע הפאת משני צדי רחבו וארכו שהיה אמתיים בין שני בדיו היה מקום לנושאין שנים לפניו זה בצד זה ושנים לאחריו זה בצד זה כגון שהיו עושים לארון הקודש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְעָשִׂיתָ לוֹ אַרְבַּע טַבְּעוֹת זָהָב. כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר כִּי הַצְלָחוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם כְּטַבַּעַת זֶה הֶעָגוֹל, וְעַל יְדֵי זְכִירָה זוֹ יְפַרְנֵס מִשֻּׁלְחָנוֹ לַעֲנִיִּים. וּלְעֻמַּת זֶה יִזְכֹּר גֹּדֶל הַשָּׂכָר לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, כְּטַבַּעַת זֶה הֶעָגוֹל שֶׁאֵין לוֹ סוֹף. וְאָמַר ״לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעוֹת״ (שמות כה, כז), כִּי הַסּוֹגֵר בְּעַד תַּאֲווֹתָיו וְיֵשׁ קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ וּמִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ ה׳, הוּא הַזּוֹכֵר כִּי גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם וְחוֹנֵן דַּלִּים, וְהוּא הַמְצַפֶּה אֶל רֹב טוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וָסוֹף. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ סוֹגֵר בְּעַד חֶמְדָּתוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ וְעֵינָיו לֹא תִשְׂבַּעְנָה לְעוֹלָם, אֵינוֹ מְקַוֶּה אֶל שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא וּלְעוֹלָם אֵינוֹ נוֹתֵן מִלַּחְמוֹ לַדָּל, כַּנּוֹדָע מִדֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי עַמֵּנוּ. וְזֶה הַטַּעַם גַּם בְּטַבְּעוֹת שֶׁל הָאָרוֹן, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁבָּאָרוֹן יִזְכֶּה לְמָחוֹל שֶׁל צַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן כְּמָחוֹל עָגוֹל זֶה שֶׁאֵין לוֹ סוֹף וְדוֹמֶה לְטַבַּעַת. וּמִטַּעַם זֶה הָיוּ הַטַּבָּעוֹת עֲגֻלִּים וְלֹא מְרֻבָּעִים.

וּכְתִיב כָּאן ״לְבָתִּים לְבַדִּים״. אַף עַל פִּי שֶׁגַּם טַבָּעוֹת שֶׁל הָאָרוֹן הָיוּ בָּתִּים לְבַדִּים, מִכָּל מָקוֹם לֹא נֶאֱמַר שָׁם לָשׁוֹן זֶה כִּי אִם בַּשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁבַּשֻּׁלְחָן בָּא הָרֶמֶז שֶׁעֲנִיִּים וּמְרוּדִים יָבִיא בָיִת (ישעיהו נח:ז), וְזֶה ״בָּתִּים לְבַדִּים״ אֶל הָעֲנִיִּים שֶׁנִּקְרְאוּ ״בַּדִּים״, כִּי ״בַּד בְּבַד״ לְשׁוֹן יְחִידִי, וְכֵן כָּל עָנִי שׁוֹכֵן לְבַדּוֹ וְהַכֹּל מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט:ז) ״אַף כִּי מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ״. וְסִימָן לַדָּבָר ״לְבַדִּים״ אוֹתִיּוֹת ״בְּדַלִּים״. וּכְמוֹ שֶׁסְּתָם בַּדִּים אֵלּוּ הֵם נוֹשְׂאֵי הַשֻּׁלְחָן, כָּךְ הָעֲנִיִּים הֵם נוֹשְׂאֵי שֻׁלְחָן שֶׁל הָעֲשִׁירִים, כִּי בִּזְכוּתָם יַעֲרֹךְ לוֹ ה׳ שֻׁלְחָן, וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ יִמָּלֵא דָשֶׁן (איוב לו:טז) בִּזְכוּת שֶׁהוּא מְפַרְנֵס אֶת הָעֲנִיִּים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל