שְׁמוֹת כ״ה · ט״ו

בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃

במילים פשוטות

בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. רש״י מבאר ש״לא יסורו ממנו״ פירושו לעולם - הבדים אינם נשמטים מן הארון לעולם. אבן עזרא מבאר ש״בטבעות״ שהם על צלעות הארון. הכתוב קובע שהבדים יישארו בטבעות הארון תמיד ולא יוסרו ממנו. בכך נבדל הארון משאר כלי המשכן: בעוד שבדי כלים אחרים היו מוסרים לאחר החניה, בדי הארון נשארו במקומם באופן קבוע. איסור הסרת הבדים מבטא את הכבוד המיוחד לארון ואת מוכנותו התמידית לצאת לדרך. חז״ל למדו מכך הלכה קבועה. עמידותם הקבועה של הבדים מסמלת שהארון, נושא התורה, נכון תמיד ללוות את ישראל, ואין רגע שבו הוא נטול אמצעי נשיאה מכובד, כביטוי לקביעות התורה בחיי העם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא יסרו ממנו. לְעוֹלָם (יומא ע"ב):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

בְּעִזְקְתָא דַאֲרוֹנָא יְהוֹן אֲרִיחַיָא לָא יְעִדוּן מִנֵהּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

בטבעת. שהם על צלעות הארון:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא יסרו ממנו ריב״‎ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים וכתיב והבאת את הבדים בטבעות, אלמא הולכין ובאין לתוכן הא כיצד מתפרקין ואינן נשמטין, בראשיהם היו עבין והכניסו ראש אחד בדוחק בטבעות ובאמצע היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא היו מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהם לפי שהן עבין בראשיהן הכי מיתניא והכי פרש״‎י בפרק בא לו. ד״‎א כאן ובפרשת ותכל משמע שמשה שם את הבדים בארון, ובפרשת במדבר כתיב ובא אהרן ובניו ושמו בדיו אלמא משמע שהוסרו, אלא י״‎ל שאף ע״‎פ ששם אותם משה רצה הקב״‎ה שיושמו ע״‎י כהנים, כדכתיב ושמו את בדיו, ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו. מחמת קדושתו לא רצה הקב״‎ה שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות. ולפי הפשט הבדים עומדים בדוחק בטבעות שכשיהיו נושאין את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו, או שמא שני חריצין בכל אחד מן הבדים והטבעות נתונים בהם. ד״‎א לא יסרו ממנו לפי הפשט אין צורך בבדים אלו להסירם כי אין בהם שום טירוד ודוחק בהם לפי שהם בקדש הקדשים שאין יוצא ונכנס בו רק כה״‎ג ד׳‎ פעמים ביום אחד בשנה, אבל במזבח הנחשת הנתון בחצר שהכל נכנסין ויוצאין בו אם יהיו הטבעות תדיר בו יהיו טרודין ודוחקין הנכנסים והיוצאין לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות כדכתיב והיו הבדים בטבעות וגו׳‎ בשאת אותו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר מִמֶּנּוּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״לֹא יָסוּרוּ״ וְהָעִנְיָן מוּבָן שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּא, אֶפְשָׁר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מְהֻדָּקִין מַמָּשׁ שֶׁלֹּא יָזוּזוּ מִתְּחִלָּתָם לְסוֹפָם בַּטַּבָּעוֹת עַצְמָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מֵהָאָרוֹן הִיא הַהַקְפָּדָה. אֶלָּא שֶׁבְּיוֹמָא (עב,א) אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב ״בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״ וּכְתִיב ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו״, הָא כֵּיצַד? מִתְפָּרְקִין וְאֵין נִשְׁמָטִין, עַד כָּאן. מִדִּבְרֵי הַגְּמָרָא מוּכָח כִּי ״לֹא יָסוּרוּ״ לְבַד מַשְׁמַע לֵיהּ שֶׁלֹּא יָזוּזוּ, וְאוּלַי כִּי תֵּבַת מִמֶּנּוּ יֵשׁ בָּהּ מַשְׁמָעוּת אַחֵר, כִּי בָא לְרַבּוֹת שֶׁלֹּא יָזוּזוּ אָנֶה וָאָנָה, לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב (שמות כה:יד) וְהֵבֵאתָ.

עוֹד נִרְאֶה, כִּי אִם לֹא אָמַר ״וְהֵבֵאתָ״ הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״מִמֶּנּוּ״ בָּא לוֹמַר שֶׁאֵין חִיּוּב מַלְקוּת אֶלָּא עַל הֲסָרָתָם בְּהֶחְלֵט, וּלְעוֹלָם יֵשׁ אִסּוּר אֲפִלּוּ בַּהֲזָזָתָם. תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵבֵאתָ, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן הֲבָאָה, שֶׁאִם כַּוָּנַת הַכָּתוּב שֶׁיִּהְיוּ קְבוּעִים וְלֹא זָזִים, הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְקָבַעְתָּ״ אוֹ ״וְחִבַּרְתָּ״, וְלֹא ״וְהֵבֵאתָ״, שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע שֶׁיִּהְיוּ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים.

וְרָאִיתִי לְהַתּוֹסָפוֹת שֶׁהִקְשׁוּ לָמָּה הֵבִיא רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּסוּק ״וְהוּבָא״, וְהִקְשׁוּ עוֹד מִפָּסוּק ״וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו״ (במדבר ד:ה-ז) בִּשְׁעַת סִלּוּק מַסָּעוֹת, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים אוֹתָם בְּכָל מַסָּע, הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָיוּ מְסִירִים אוֹתָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״. וְאָמְרוּ כִּי הָיוּ שְׁמוֹנָה טַבָּעוֹת בָּאָרוֹן וְאַרְבָּעָה בַּדִּים, וְדִיֵּק הַכָּתוּב שֶׁאָמַר ״וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעוֹת״ וְגוֹ׳ (שמות כה:יב), וּכְתִיב ״וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת״ וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה, יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם. וְאֵין אֲנִי מַצְדִּיק דְּבָרִים אֵלּוּ כִּי רַבּוּ הַקֻּשְׁיוֹת עַל הָאוֹתִיּוֹת, וְהַדָּבָר פָּשׁוּט כִּי טָעוּת נָפַל בַּסְּפָרִים וְצָרִיךְ לוֹמַר בִּמְקוֹם ״וְהוּבָא״ - ״וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעוֹת״.

וְקוּשְׁיַת ״וְשָׂמוּ בַּדָּיו״ (במדבר ד:ז) נִרְאֶה לִי לוֹמַר, כִּי לֶהֱיוֹת שֶׁהַבַּדִּים הָיוּ לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן בָּהֶם, לָזֶה כְּשֶׁצִּוָּה ה׳ לְכַסּוֹת אֶת הָאָרוֹן בְּפָרֹכֶת הַמָּסָךְ, צִוָּה שֶׁיָּשִׂימוּ הַכֹּהֲנִים הֲכָנַת הַבַּדִּים שֶׁיּוֹצִיאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים. וּפֵרוּשׁ ״וְשָׂמוּ״ קונפוני״ר בְּלַעַ״ז, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר וְאוֹפֶן שֶׁיִּשְׂאוּ אוֹתָם הַלְוִיִּם עַל כִּתְפֵיהֶם, שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא רָאשֵׁי הַבַּדִּים וְיָזוּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַקֹּדֶשׁ. וְהָרַב יְהוּדָה מֵאוֹרְלְיָינְשׁ פֵּרֵשׁ שֶׁיָּשִׂימוּ הַבַּדִּים עַל כִּתְפֵי הַלְוִיִּם, וּכְבָר דָּחוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּבָרָיו, יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם (יומא עב,א). וְעוֹד יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת עַל דְּבָרָיו זַ״ל כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה, וְיוֹתֵר יֵשׁ לִבְחוֹר בִּדְבָרֵינוּ. וְטַעַם אָמְרוֹ ״וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת״, לֹא יָדַעְתִּי מַה יְפָרְשׁוּ בַּפָּסוּק (שמות כח:ג) ״וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן וְגוֹ׳ וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים״, וּבְהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁאֵין יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנָה, וְכָאֵלֶּה רַבּוֹת, וְתִהְיֶה זֹאת כְּאַחַת מֵהֶם בְּוָא״ו נוֹסָף שֶׁבָּא לְאֵיזֶה דְּרָשָׁה. וְאוּלַי כִּי צִוָּה ה׳ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁיִּהְיוּ קְבוּעִים בְּגוּף הָאָרוֹן וְאֵינָם נָעִים וְנָדִים, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה שְׁתֵּי טַבָּעוֹת וְיַכְנִיסֵם בַּטַּבָּעוֹת הַקְּבוּעִים בָּאָרוֹן, וְאֵלּוּ הֵם נָעִים וְנָדִים, וְזֶה מִיּוֹפִי הַנַּעֲשֶׂה בְּהִתְכַּוְּנוּת הַנּוֹשְׂאִים לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וּלְעוֹלָם לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי בַּדִּים אֲשֶׁר בָּהֶם הָיוּ נוֹשְׂאִים הָאָרוֹן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל