שְׁמוֹת כ״ג · כ״ה

וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ׃ {ס}

במילים פשוטות

ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. אבן עזרא מבאר שהטעם הוא שלא תעבדו אלא את השם שהוציאכם מבית עבדים והביאכם אל ארץ הגויים שעבדו אלוהים אחרים ולא יכלו להצילם, ועבודת השם היא לעשות כל אשר ציווה, לאהבה אותו ולדבקה בו. רשב״ם מבאר ש״והסירותי מחלה״ הוא שבאה על ידי מים רעים, כמו שפירש במרה. הכתוב מבטיח שעבודת ה' תזכה את ישראל בברכה במזון ובמים ובהסרת מחלות. בכך מקשרת התורה בין הנאמנות לה' לבין הרווחה הגשמית: כשעם ישראל עובד את בוראו כראוי, זוכה הוא לשפע, לבריאות ולהגנה. הברכה הגשמית היא תוצאה של הדבקות הרוחנית בה'.
מבוסס על אבן עזרא, רשב״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיבָרֵךְ יָת מֵיכְלָךְ וְיָת מִשְׁתְּיָךְ וְאַעְדִי מַרְעִין בִּישִׁין מִבֵּינָךְ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ועבדתם. הטעם לא תעבדו רק השם שהוציאכם מבית עבדים, והביאכם אל ארץ הגוים שעבדו אלהים אחרים, ולא יוכלו להצילם מידכם, ועבודת השם היא לעשות כל אשר צוה לאהבה אותו ולדבקה בו, ולהשבע בשמו, ולהתפלל אליו, ולזבוח לפניו תמידין ומוספין, ולכבדו בתת המעשרות, הנה שכרו אתו, והם ד' דברים בעולם הזה הא' וברך את לחמך ואת מימך, והב' והסירותי מחלה מקרבך, והג' לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, והד' את מספר ימיך אמלא, והנה כל אלה בגוף האדם, ועוד כי הפך אלה הברכות אעשה בכל אויביך, והוא את אימתי וגם את הצרעה:

אמר אברהם המחבר יש חכמים גדולים, חכמי השתי תורות ולא התעסקו בחכמת התולדות על כן לא יכולתי לפרש אלה הברכות, אם לא אזכיר מעט מן החכמות, בעבור שגוף האדם מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה הם שני כחות, ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ והרוח בלב ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז ט) כל רוחו יוציא כסיל (משלי כט יא) והנפש בכבד, והיא המתאוה לאכול, וככה כתוב כי תאוה נפשך (דבר' יב כ) ותאות המשגל ממנה והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות, או כלן רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה, והנה בני אדם על כ"ז מינים משונים והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה, והנה אתן לך משל, ידענו כפי חכמת התולדת כי כי כל אדם שגברה על תולדתו מרה אדומה יהיה בעל אף, כי כן תולדת האש, כי המרה האדומה דומה לה והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול, גם נחשוב אדם שאין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הוליד בגופו חום שלא היה שם לפני כעסו והשם יתעלה למען חסדיו בחר בישראל והורם תורתו, וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם, והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה ולא הפך הדבר, שהנשמה סרה אל משמעת הגוף, ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והיא הנקרא תולדת, והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה לחסר כח התולדת, כדרך אתה תאכל ולא תשבע (מיכה ו יד) והנה כל התחלואים באים בעבור אוכל הנכנס בגוף, והנה לא יפחוד שומר התורה מהם, וזהו וברך את לחמך, ויש תחלואים באים מחוץ לגוף בעבור שינוי האויר כפי השתנות מערכת המשרתים, וע"ז כתוב והסירותי מחלה מקרבך, והנה שומר התורה אין לו צורך לרופא עם השם הנכבד, על כן כתוב גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים (דה"ב טז יב), והנה דברתי על חכמת הרפואות, ועתה אדבר על חכמת המזלות, דע כי כל הנולד יקרוהו מקרים כדרך מה שיורה מערכת המשרתים ברגע הולדו וערך אלה אל אלה, והדבר עמוק מאוד, והנה יהיה כפי מולד האשה שתהיה משכלה, כי תולדת הרחם להשכיל הילודים, או שתהיה עקרה ולא תלד, והנה אם היה הדבק בשם במולדו, וכפי תולדתו שלא יוליד בנים, השם הנכבד אם היה דבק בו, יאמץ כח תולדת הכליות, ויתקן עלילות הזרע עד שיוליד בנים, על כן אמר השם לאברהם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (ברא' יז א) וזהו שאמרו קדמונינו ז"ל צא מאצטגנינות שלך, ואם תכרות ברית עמי שתעבדני אני ארבה אותך במאד מאד, כי אנצח התולדת, ואין זה נצוח במערכת הככבים כי לא נבראו להטיב או להרע לעולם השפל, רק הולכים תמיד לעבודת השם לצרכם, ובמרוצתם יקבלו בני העולם השפל דבר והפכו על ידם, והנה אם נשמור לא נקבל, ועוד אדבר על זה בפ' כי תשא והנה הברכה השלישית שיהיה כל אחד מהם מוליד בנים, ולא ימותו בחיי אביהם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

והסירותי מחלה - שבאה ע"י מים רעים, כמו שפירשתי במרה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּבְזֶה הָאֹפֶן תַּעַבְדוּהוּ, כִּי אַחַר שֶׁיֹּאבְדוּ הָאֻמּוֹת וּפְסִילֵיהֶם וְהַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם, לֹא יִהְיֶה לָכֶם מֵסִית וּמַדִּיחַ מֵעֲבוֹדָתִי.

וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ. שֶׁיְּזוּנוֹ, וְלֹא יוֹלִידוּ מוֹתָרוֹת מַחֲלִיאוֹת:

וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. הַבָּאָה מִצַּד הָאֲוִיר אוֹ הַמַּעֲרֶכֶת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וברך את לחמך ואת מימיך ברכה תהא מצויה בהם. כל מיני מאכל קרויין לחם וכל מיני משקין קרוים מים כדכתיב לחמי ומימי והכתוב משיב לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו היה לו לומר מימי.

והסרתי מחלה מקרבך שתהא בריא כי מה יועיל מאכל לחולה שאינו יכול לאכול.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ. הִתְחִיל בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְסִיֵּם בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לְפִי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה, וְלֹא יְבָרֵךְ ה׳ לֶחֶם שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד עַד אֲשֶׁר יִהְיוּ עוֹבְדֵי ה׳ רַבִּים וְיַעַבְדוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כְּאֶחָד, אָז יְבֹרַךְ לַחְמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעֲבוֹדַת ה׳ טוֹב יוֹתֵר כְּשֶׁרַבִּים מִתְקַבְּצִים לְהִתְפַּלֵּל, כִּי ״הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס״ (איוב לו:ה). אֲבָל בְּעִנְיְנֵי אֲכִילָה טוֹב יוֹתֵר כְּשֶׁאוֹכֵל כָּל אֶחָד פִּתּוֹ לְבַדּוֹ. וּלְפִי שֶׁרֹב הֶחֳלָאִים בָּאִים עַל יְדֵי הַמַּאֲכָלִים שֶׁמִּבַּחוּץ, אוֹ עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַיְסוֹדוֹת זֶה עַל זֶה מִבִּפְנִים, עַל כֵּן אָמַר ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה׳. אוּלַי שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ עִם מַה שֶׁלְּמַעְלָה (שמות כג:כד), כִּי כְּשֶׁיְּשַׁבֵּר כֹּחַ הָעֲבוֹדָה זָרָה וְיַהֲרֹס מִבְצָרֶיהָ, בָּזֶה עוֹבֵד אֶת ה׳ וְיַשְׁפִּיעַ לוֹ טוֹבָה וִיבָרֵךְ לַחְמוֹ.

וְאָמְרוֹ וְאֶת מֵימֶיךָ, פֵּרוּשׁ, לֶהֱיוֹת שֶׁמֵּהַמַּיִם יֻלַּד הַכְּחִישׁוּת וְתוֹלְדוֹת הַחוֹלָאִים וְלֵיחוֹת הָרָעוֹת, לָזֶה הִבְטִיחַ שֶׁיְּבָרֵךְ מֵימָיו שֶׁיִּצְמְחוּ צֶמַח הָאָדָם בְּתַכְלִית הַבְּרִיאוּת, כַּיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים בְּהַבְחָנַת הַמֵּימוֹת, כִּי אַחֲרֵי מַיִם חַיִּים יְשׁוֹטֵט הָאָדָם לִשְׁכּוֹן שָׁם. וְהַבְטָחָה גְּדוֹלָה הִבְטִיחַ הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה, וְלָזֶה סָמַךְ לְבִרְכַּת הַמַּיִם ״וְלֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה״ וְגוֹ׳. וְצֵא וּלְמַד מַה שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות נט:) בְּמֵי פְרָת.

וַהֲסִרֹתִי וְגוֹ׳. רָשַׁם ה׳ הַבְחָנַת הַבְּרָכָה בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים: הָא׳ - שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בָּרִיא לְהִתְעַדֵּן בְּטוּב ה׳, וְהוּא אָמְרוֹ וַהֲסִרֹתִי וְגוֹ׳, שֶׁזּוּלַת זֶה כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם. ב׳ - יַרְבֶּה לוֹ בָּנִים, וְהוּא אָמְרוֹ לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וְגוֹ׳. ג׳ - שֶׁיַּשְׁלִים יָמָיו אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים, וְהוּא אָמְרוֹ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ וְגוֹ׳. גַּם בָּזֶה הֶרְאָה ה׳ הַפְלָגַת הַבְּרָכָה, כִּי זוּלַת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ אֵין הֶכֵּר לַבְּרָכָה, שֶׁאִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מוּעָטִים וּמְשֻׁלְּלֵי הַבְּרִיאוּת וְשָׁנִים מוּעָטוֹת - כָּל שֶׁהוּא שֶׁיִּתֵּן ה׳ יַסְפִּיק לְסִפּוּק צָרְכָּם, וְנִמְצָא בֵּרַךְ לַחְמוֹ וּמֵימָיו, וְאֵין בְּהַבְטָחָה זוֹ דָּבָר גָּדוֹל אֶלָּא בְּאֶמְצָעוּת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל