שְׁמוֹת כ״ב · ג׳

המצא תמצא. בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא טָבַח וְלֹא מָכַר:

משור עד חמור. כָּל דָּבָר בִּכְלַל תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמִקְרָא אַחֵר "עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה … יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (בבא קמא ס"ב):

חיים שנים ישלם. וְלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מֵתִים, אֶלָּא חַיִּים אוֹ דְּמֵי חַיִּים (מכילתא):

אִם אִשְׁתְּכָחָא יִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ גְנֻבְתָּא מִתּוֹר עַד חֲמַר עַד אִמַר דְאִנוּן חַיִין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵם:

אם המצא. זה הפסוק כולל כל בהמה חכמים קיבלו גזירת הכתוב לתשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בלבד:

אם המצא תמצא בידו - שלא מכרו.

חיים - שלא טבחו אז שנים ישלם ולא ארבעה וחמשה.

חיים שנים ישלם לרבות החיה.

אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא. טַעַם הַכֶּפֶל לוֹמַר אַחַת לְגוּפָהּ שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁגְּנָבָהּ, וּשְׁנִיָּה לוֹמַר שֶׁמְּצָאוּהָ בְּעַיִן אֶצְלוֹ, אֲבָל זוּלַת זֶה יִתְחַיֵּב בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁכָּל שֶׁאֵינָהּ בְּיָדוֹ בְּחֶזְקַת מְכוּרָה אוֹ שְׁחוּטָה, וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב שְׁנַיִם לְבַד אֶלָּא בְּנִמְצֵאת. וְתֵדַע שֶׁלָּאו דַּוְקָא מָכַר אוֹ טָבַח אֶלָּא הוּא הַדִּין נָתַן אוֹ אִבֵּד כָּל שֶׁיָּצְתָה מֵרְשׁוּתוֹ, וְכֵן מוּכָח בַּשַּׁ״ס (בבא קמא עט:) לְהֶדְיָא, וְהוּא הַדִּין הִקְדִּישׁ. וְרָאִיתִי לְדַיֵּק מִכָּאן שֶׁאִם גָּנַב מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵין בּוֹ דִּין ״וְאִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״ שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ, מִמַּה שֶׁאָמַר סָמוּךְ לְ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״ ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא וְגוֹ׳ שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״, וְאָמַר הַכָּתוּב בְּדִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁנַיִם - ״לְרֵעֵהוּ״ וְלֹא לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא). הָא לָמַדְתָּ כִּי דִּין ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּגָנַב מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלֹא מֵהֶקְדֵּשׁ, וְהֵם דִּבְרֵי רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת גְּנֵבָה, וְלֹא מָצְאוּ לוֹ שָׁם טַעַם וְהִנֵּה הוּא.