שְׁמוֹת כ״ב · כ״ה

אם חבל תחבל. כָּל לְשׁוֹן חֲבָלָה אֵינוֹ מַשְׁכּוֹן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן וְאֵינוֹ פוֹרֵעַ; (חָבֹל תַּחְבֹּל - כְּפֹל לְךָ בַּחֲבָלָה עַד כַּמָּה פְעָמִים; אָמַר הַקָּבָּ"ה כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִי, וַהֲרֵי נַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי כָּל אֶמֶשׁ וָאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וּמִתְחַיֶּבֶת לְפָנַי וַאֲנִי מַחֲזִירָהּ לְךָ, אַף אַתָּה טֹל וְהָשֵׁב טֹל וְהָשֵׁב):

עד בא השמש תשיבנו לו. כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ עַד שֶׁיָּבֹא בֹּקֶר שֶׁל מָחָר; וּבִכְסוּת יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהּ בַּלַּיְלָה (מכילתא, בבא מציעא קי"ד):

אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:

אם חבל תחבל. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה, וככה אחר כי היא כסותה לבדה אמר תשיבנו, והטעם על החבול שהוא לשון זכר, אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר, ויתנהו לו חבול תחתיו:

אם חבל תחבל - ע"י ב"ד, כדכתיב: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. אבל אתה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. וזהו - לא תהיה לו כנושה.

עד בא השמש - כל היום השיבהו לו, כי חכמים פרשוהו בכסות יום.

אם חבל תחבל ע״‎י שליח בי״‎ד כדכתיב בחוץ תעמוד וגו׳‎ אבל אתה לא תבא לביתו לעבוט עבוטו וזהו לא תהיה לו כנושה.

תשיבנו לו וא״‎ת א״‎כ לא יפרע הלוה חובו בעוד שהמלוה מחזיר לו שמלתו, אלא י״‎ל דלא מיירי אלא כשנטלו שליח ב״‎ד שלא בשעת הלואה ונתנו למלוה ואינו מצווה להחזירו ללוה רק שלשים יום שכן הוא זמנו של ב״‎ד, ואחר הזמן הוא מורשה למכרו.

תשיבנו לו קאי אל החבול שהוא לשון זכר.

אִם חָבוֹל תַּחְבֹּל. נִרְאֶה כִּי יִרְמֹז לְהָעִיר אָדָם הַנִּרְדָּם אֲשֶׁר בְּיָדוֹ שַׂלְמַת מִי שֶׁאָמַר עָלָיו הַכָּתוּב (משלי כז:י) ״רֵעֲךָ וְרֵעֶה אָבִיךָ״ וְגוֹ׳, וְהַנֶּפֶשׁ תִּתְיַחֵס לְשַׂלְמָה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (קנב:) מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת וְכוּ׳, וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ בּוֹ כִּי לְצַד שֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם הִיא מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים קד:ב) ״עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה״, וַיְצַו ה׳ אִם מִשְׁכְּנָהּ בְּחוֹבוֹ, שֶׁהֵם חֲטָאָיו, יֵשׁ לוֹ זְמַן לַהֲשִׁיבוֹ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהלים צ:ג) ״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קהלת רבה פ״ב) עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל מָוֶת, כִּי יֵשׁ לוֹ זְמַן תְּשׁוּבָה עַד בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ.

וְטַעַם כֶּפֶל חָבֹל תַּחְבֹּל, דַּע כִּי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, וְכָאן רָמַז הַכָּתוּב עַל שְׁלָשְׁתָּן. כְּנֶגֶד הַנְּשָׁמָה אָמַר אִם חָבֹל, וּכְנֶגֶד הָרוּחַ אָמַר תַּחְבֹּל, וּכְנֶגֶד הַנֶּפֶשׁ אָמַר שַׂלְמַת רֵעֶךָ, וּכְנֶגְדָּם אָמַר שָׁלֹשׁ חֲלוּקוֹת: א׳ כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִיא הַנְּשָׁמָה, ב׳ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ וְהִיא הָרוּחַ, ג׳ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהִיא הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ בַּקֶּבֶר, וּכְאָמְרוֹ (איוב יד:כב) ״וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״.

וְאָמְרוֹ וְהָיָה כִּי יִצְעַק, פֵּרוּשׁ, חוֹזֵר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן ״תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״ שֶׁהִיא הַתְּשׁוּבָה, כִּי לֹא יִצְטָרֵךְ לְצַעַר לַהֲשִׁיבוֹ, אֶלָּא כִּי יִצְעַק יִשְׁמַע ה׳ וְגוֹ׳, וְיַעֲבוֹר חַטֹּאתָיו.