כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃

חמשה בקר וגו'. אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי חָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת - שׁוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו וְלֹא נִתְבַּזָּה בּוֹ הַגַּנָּב לְנָשְׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ, מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁנּוֹשְֹׁאוֹ עַל כְּתֵפוֹ, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה הוֹאִיל וְנִתְבַּזָּה בוֹ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל מְלָאכָה - שׁוֹר שֶׁבִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁלֹּא בִטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ אַרְבָּעָה (מכילתא, בבא קמא ע"ט):

תחת השור, תחת השה. שְׁנָאָן הַכָּתוּב, לוֹמַר שֶׁאֵין מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וְשֶׂה בִּלְבַד (בבא קמא ס"ז):

אֲרֵי יִגְנוּב גְבַר תּוֹר אוֹ אִמָר וְיִכְּסִנֵהּ אוֹ זַבְּנִנֵהּ חַמְשָׁא תוֹרִין יְשַׁלֵם חָלָף תּוֹרָא וְאַרְבַּע עָנָא חֳלָף אִמְרָא:

כי יגנב. אמר ר' ישועה, הוסיף השם על עונש השור יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה, ולא יוכל לגנבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה, והגאון אמר בעבור הנזק שיבא לבעל השור יותר מהשה כי בו יחרוש:

חמשה בקר - אמרו חכמים: שור שביטלו ממלאכתו חמשה.

כי יגנב איש אף הטובח והמוכר בכלל היו, כדכתיב אם ימצא הגנב וגו׳‎ ונאמרה פר׳‎ זו להוציאו מהכלל לחייבו בתשלומי ד׳‎ וה'.

וטבחו או מכרו. אם הטובח חייב המוכר לא כ״‎ש, אלא א״‎כ ענשת מן הדין לכך נאמר ומכרו ללמדך שאין עונשים מן הדין.

וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת.

חמשה בקר, וארבע צאן וגו׳‎ לפי שהגנב זלזל עצמו בשה יותר מבשור שהרי נטלו על כתפו כשגנבו ועוד שלא עשה בו מלאכה כבשור, הקל הכתוב בתשלומיו יותר מבשור. ד״‎א דין הוא בגונב שור שישלם יותר מגונב שה שאם לא היה למוד בגנבה לא היה יכול לגנוב בהמה גדולה כל כך, אבל גונב שה יש פתחון פה עליו לומר איני יכול איני רגיל באומנות גנבה ודיו בארבע צאן. ד״‎א דין הוא בגונב שור שישלם תחתיו תשלומים יתרים יותר מגונב צאן, לפי שהזיק לבעל השור שהיה חורש בו מה שאין כן בצאן.

תחת השור, תחת השה שנאן הכתוב לומר לך שאין דין ד׳‎ וה׳‎ נוהג אלא בשור ובשה בלבד.

וּטְבָחוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ לְשׁוֹר וָשֶׂה, אֲבָל טָלֶה וּגְדִי וְגָדְלוּ בִּרְשׁוּתוֹ וְנִשְׁתַּנּוּ בְּיָדוֹ - אֵינוֹ חַיָּב, שֶׁקְּנָאוֹ בְּשִׁנּוּי, וְשֶׁלּוֹ מָכַר אוֹ טָבַח. וְכֵן מוּכָח מִדִּבְרֵיהֶם (בבא קמא סה.).

הַשּׁוֹר. בַּמִּשְׁנָה (בבא קמא סב:) אָמְרוּ: אֵין חַיָּב בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֶלָּא דַּוְקָא שׁוֹר וָשֶׂה, וְלֹא חַיָּה וָעוֹף. וְטַעְמָם, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״, וְדוֹרֵשׁ אַחַת מֵהֶם לְמַעֵט כָּל חוּץ מֵהֶם, וּבְיִתּוּר שֶׁל אֶחָד הָיָה נִשְׁמָע הַמְכֻוָּן שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַדִּין בֵּין הַשּׁוֹר לַשֶּׂה.