שְׁמוֹת כ׳ · י״ג

לֹ֥֖א תִּֿרְצָ֖͏ֽח׃ {ס} לֹ֣֖א תִּֿנְאָ֑͏ֽף׃ {ס} לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ {ס} לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ {ס}

במילים פשוטות

ארבעה דיברות: ״לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר״. רש״י מבאר ״לא תנאף״ - אין ניאוף אלא באשת איש, ו״לא תגנוב״ - בגונב נפשות הכתוב מדבר. אבן עזרא מרחיב ״לא תרצח״ - בידך או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון, או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו ולא גילית - שאתה כמו רוצח. עוד הוא דן ב״לא תנאף״ ובדעות בעניינו. ארבעת הדיברות שבלוח השני עוסקים ביחס שבין אדם לחברו: איסור רציחה, ניאוף, גניבה ועדות שקר. אבן עזרא מלמד שאיסור הרציחה חל לא רק במעשה ידיים, אלא אף בלשון ובמחדל - מי שיכול להציל ואינו מציל נחשב כרוצח, וכך מרחיבים איסורים אלה את האחריות המוסרית של האדם כלפי זולתו.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא תנאף. אֵין נִאוּף אֶלָּא בְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת (ויקרא כ'), וְאוֹמֵר הָאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל ט"ז):

לא תגנב. בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא י"ט), בְּגוֹנֵב מָמוֹן; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זֶה בְגוֹנֵב מָמוֹן וּלְהַלָּן בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת? אָמַרְתָּ דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ - מַה לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, מְדַבֵּר בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין, אַף לֹא תִגְנֹב דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין (סנהדרין פ"ו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ לָא תְגוּף לָא תִגְנוּב לָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא תרצח. בידך או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל או לתת עצה רעה בזדון שתדע שיהרג, או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו, ואם לא גלית אתה כמו רוצח:

לא תנאף. רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ י) כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את אשת איש (שם) ואין פי' כאשר חשבו, והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו (שם שם ט) והטעם כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו וככה אשר ינאף את אשת רעהו, להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו, ומלת נאוף כמו זנות והנה כתוב ותנאף את האבן ואת העץ (ירמי' ג ט) ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת אמר רב סעדיה הגאון, כי הזנות על מעלות רבות, ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה, ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו, ולמעלה מזאת אשת איש, כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו, ולמעלה ממנה כנענית, שאיננה על תורת ישראל אם לא נתן לה זרע, כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה, רק אם נתן לה זרע עובד הוא ע"ג בעצמה ולמעלה ממנה משכב זכור שאין לו זמן היתר לעולם, ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין, כמו אם ישכב האדם עם הבהמה, והגאון ידע איך החלוק, כי על כל העריות כרת בפרשת אחרי מות והניח מזה החלוק האם והאחות והבת:

לא תגנוב. משמע גנבה קחת ממון בסתר, ויש גנב שהוא בן מות כמו גונב נפש מישראל בין שהוא נער קטן או נלעג לשון והגנבה בממון בין בפניו בין שלא בפניו, או שרמהו בחשבון, או במדה, או במשקל, וזאת המלה גם היא כוללת מי שיגנוב לב אחר כאשר עשה אבשלום:

לא תענה. שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר, ולא אמר עדות שקר, ולפי דעתי עתה כי הוא מדבר עם עד שקר, כאילו כתוב, לא תענה אם אתה עד שקר ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט יא) ומצאנו מלת ענות בבי"ת כמו, שקר ענה באחיו (דבר' יט יח) ובלא בי"ת כמו ישמע אל ויענם (תה' נה כ) והטעם יענה בם וכמוהו, וכאשר לא נגענוך (ברא' כו כט) לא נגענו בך, ויש עד שקר שהוא בן מות, והוא שכתוב עליו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דבר' יט יט):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא תרצח - כל רציחה - הריגה בחנם היא בכל מקום. מות יומת הרוצח. הרצחת וגם ירשת. צדק ילין בה ועתה מרצחים. אבל הריגה ומיתה יש בחנם כמו: ויהרגהו דקין. ויש בדין כמו: והרגת את האשה. ומה שכתוב: אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, לפי שמדבר בענין רוצח במזיד, לכך הוא אומר: ואם רציחה זו בבלי דעת פטור. זו תשובה שהשבתי לאפיקורסים והודו לי. ואף על פי שיש בספריהם אני אמית ואחיה בלשון לטי"ן של לא תרצח, הם לא דקדקו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לֹא תִנְאָף. עִקָּרוֹ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁהוּא הַיּוֹתֵר מֻרְגָּל אֵצֶל עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, וּבִכְלָלוֹ כָּל בִּיאָה פְּסוּלָה:

לֹא תִגְנֹב. בִּכְלַל גְּנֵבָה גְּנֵבַת נְפָשׁוֹת וּגְנֵבַת מָמוֹן וּגְנֵבַת דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָאַזְהָרָה עַל גְּנֵבַת נְפָשׁוֹת, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁלְּמָדוּהוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פו.).

לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וּבִכְלַל זֶה הוֹלֵךְ רָכִיל וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, אַף עַל פִּי שֶׁעִקָּרוֹ עַל מֵעִיד בְּבֵית דִּין.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא תרצח הן ביד הן בלשון הן בשתיקה, כגון שנתגלה לך סוד הרוצח ואין אתה מגלה הסוד. ולשון זה של רציחה לא שייך רק במיתה שלא כדין אבל לשון מיתה ולשון הריגה בין כדין בין שלא כדין.

[לא תרצח עונש לרציחה שמענו אזהרה מנין ת״‎ל לא תרצח].

לא תנאף שלא תאמר אסור למעט את הבריות שהרי הוזהרתי ברציחה, אבל לגדל ולהוסיף מותר אפי׳‎ בביאת אשת איש וכל שאר עריות לכך נאמר לא תנאף וניאוף משמע ביאה של עבירה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף וְגוֹ׳. אַחַר שֶׁהִשְׁלִים חָמֵשׁ דִּבְּרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, הִזְכִּיר כְּנֶגְדָּם ה׳ דִּבְּרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּזְכְּרוּ בַּמְּכִילְתָּא אֵיךְ הָיוּ מַקְבִּילִים זֶה לְעֻמַּת זֶה וְהַדִּמְיוֹנוֹת הָהֵם. כִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ ״לֹא תִּרְצָח״ כְּנֶגֶד ״אָנֹכִי״, כִּי כָל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּמִים כְּאִלּוּ מְמַעֵט הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו) ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״. וְאֵין צֹרֶךְ לְטַעַם זֶה כִּי אִם לְאוֹמֵר ״הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג״ וּמוֹחֵל לוֹ הַהֲרִיגָה, וְאַף עַל פִּי כֵן דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי לֹא נִתָּן לִמְחִילָה, בַּעֲבוּר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, וְחֵלֶק גָּבוֹהַּ מִי יַתִּיר. וְזֶהוּ הַטַּעַם גַּם בְּהוֹרֵג עַצְמוֹ.

וְעִנְיַן הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הוּא, שֶׁבְּכָל הַמַּרְאוֹת דַּרְכּוֹ יִתְבָּרַךְ לְהִתְרָאוֹת בְּדִמְיוֹן צֶלֶם הָאָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלִי סָפֵק אֵין שָׁם צֶלֶם וּדְמוּת כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ, כה) ״וְאֶל מִי תְדַמְיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ״, וּכְתִיב ״מַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ״ (ישעיה מ, יח). מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהוּא מִתְרָאֶה אָז הוּא מַרְאֶה דְּמוּת אָדָם לַבְּרִיּוֹת, וּבַעֲבוּר חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא מִתְרָאֶה בְּדִמְיוֹן זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א, כו) ״וְעַל הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם״. הִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא הָיָה שָׁם מַרְאֵה אָדָם, אֶלָּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. וְכֵן נִרְאָה עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר, וְעַל הַר סִינַי כְּזָקֵן. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לִנְהוֹג כָּבוֹד בְּאוֹתוֹ דְּמוּת, וְהָרוֹצֵחַ מְמַעֵט הַדְּמוּת, כִּי הוּא גּוֹרֵם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִרְצֶה עוֹד לְהִתְרָאוֹת בְּדִמְיוֹן זֶה, מֵאַחַר שֶׁהוּא בָּזוּי עַל הַבְּרִיּוֹת. וְהָרוֹאֶה הַנִּרְצָח הוּא דוּגְמַת ״כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״ (דברים כא, כג), וְאֵין לְהַאֲרִיךְ עוֹד מִזֶּה.

וְלִי נִרְאֶה לוֹמַר לְכָךְ בָּא דִּבּוּר ״לֹא תִּרְצָח״ כְּנֶגֶד ״אָנֹכִי״, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב וְעֵשָׂו עָשׂוּ חֲלֻקָּה בֵּינֵיהֶם, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ לְחֶלְקוֹ וַה׳ מְנָת חֶלְקוֹ, וְעֵשָׂו בָּחַר לוֹ אֻמָּנוּת ״עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כז:מ). וְעַל כֵּן כָּפַר בָּעִקָּר, כִּדְמַסִּיק (בבא בתרא טז:) שֶׁכָּפַר בָּעִקָּר, מִדִּכְתִיב ״לָמָּה זֶּה לִי״ (בראשית כה:לב), וּכְתִיב ״זֶה אֵלִי״ וְגוֹ׳ (שמות טו:ב). וּלְפִיכָךְ בָּא צִוּוּי ״אָנֹכִי״ לְבֵית יַעֲקֹב, וּכְנֶגֶד זֶה הִזְהִירָם שֶׁלֹּא יֹאחֲזוּ בְּאֻמָּנוּת עֵשָׂו, כִּי אֻמָּנוּת זֶה הֱבִיאוֹ לִידֵי כְּפִירָה. וּמִטַּעַם ״לֹא תִרְצָח״ לֹא קִבְּלוּ בְּנֵי עֵשָׂו הַתּוֹרָה, כִּי הָרְצִיחָה מְבִיאוֹ לִידֵי כְּפִירָה בְּ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְאִם כֵּן בָּטְלָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִם אֵין מְצַוֶּה אֵין מָקוֹם לְשׁוּם צִוּוּי. וְעַל כֵּן לֹא רָצָה לְקַבֵּל אֲפִלּוּ שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת, כִּי עִנְיַן הָרְצִיחָה סוֹתֵר הַכֹּל, כִּי הָרוֹצֵחַ חוֹשֵׁב שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן מַזָּל מַאֲדִים בְּכֹחַ הַשַּׂר שֶׁל מַעְלָה, וּבָזֶה הוּא מַכְחִישׁ אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כְּנֶגְדּוֹ לֹא תִּנְאָף. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה ״הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת״ וְגוֹ׳ (יחזקאל טז לב), וְכֵן רַבִּים. וְלִי נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁהַנִּיאוּף גּוֹרֵם גַּם לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וּמַעֲשֵׂה בַּעַל פְּעוֹר בַּשִּׁטִּים יוֹכִיחַ (במדבר כה), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחִתּוּן שֶׁבַע אֻמּוֹת ״כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי״ (דברים ז ד), כִּי אֵין לְךָ דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ פִּתּוּי אִשָּׁה זָרָה, אֲשֶׁר בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ מֵעַל ה׳. וְדָבָר זֶה יָדוּעַ וּמְפוּרְסָם, וְהַמְפוּרְסָמוֹת אֵין צָרִיךְ רְאָיָה.

לֹא תִשָּׂא כְּנֶגֶד לֹא תִּגְנֹב. כִּי הַגּוֹנֵב סוֹפוֹ לְהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יא-יב) ״לֹא תִּגְנֹבוּ וְגוֹ׳ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ״ וְגוֹ׳, כִּי זֶה גּוֹרֵר אֶת זֶה. וּלְכָךְ נֶאֱמַר (זכריה ה ד) ״וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְכִלַּתּוּ״ וְגוֹ׳. הִשְׁוָה שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת אֵלּוּ, לְפִי שֶׁאַחַת גּוֹרֶרֶת חֲבֶרְתָּהּ וְעִנְיָנָם אֶחָד. כִּי הַגּוֹנֵב עוֹשֶׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה כִּבְיָכוֹל, וְכֵן זֶה הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר כְּדֵי לְאַמֵּת שִׁקְרוֹ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת עוֹשֶׂה גַּם כֵּן עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה כִּבְיָכוֹל. וּלְפִיכָךְ מַאן דְּעָבִיד הָא נָפִיל בְּהָא, אַף אִם נִשְׁבַּע בְּאֵיזֶה דָּבָר אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן גְּנֵבָה. כָּךְ נִרְאֶה לִי נוֹסָף עַל מַה שֶּׁנִּזְכַּר בַּמְּכִילְתָּא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּנֶגְדּוֹ לֹא תַעֲנֶה. כִּי כָל מְחַלֵּל שַׁבָּת מֵעִיד שֶׁלֹּא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי. וְנִרְאֶה לִי, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ (ישעיהו נח, יג), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קיג:) שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל, וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא לְפִי שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת הָאָדָם הוּא בִּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, אֲבָל פְּעֻלַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בְּדִבּוּר לְבַד, כִּי ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״, וְ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ (תהלים לג, ו-ט). וּלְפִי זֶה, כְּשֶׁהָאָדָם שׁוֹבֵת בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, אֵין שְׁבִיתָה זוֹ דּוֹמָה לִשְׁבִיתַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁבַת אֲפִלּוּ מִדִּבּוּר פִּיו, וְהָאָדָם אֵינוֹ שׁוֹבֵת כִּי אִם מִפְּעֻלַּת כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״וְדַבֵּר דָּבָר״, שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל, לִזְכֹּר שְׁבִיתַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר שָׁבַת מִן הַדִּבּוּר. וּמִמֶּנּוּ תִּרְאֶה וְכֵן תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בְּשַׁבָּת מֵחֲפָצֶיךָ כִּי אִם מֵחֶפְצֵי שָׁמַיִם. וְעַל יְדֵי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְקַדֵּשׁ מוֹצָא שְׂפָתָיו שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי חוֹל, אָז לְפָחוֹת בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל בִּימֵי הַשָּׁבוּעַ, מִכָּל מָקוֹם לְפָחוֹת יְקַדֵּשׁ דִּבְרֵי שְׂפָתָיו שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו וְלַעֲנוֹת סָרָה בַּחֲבֵרוֹ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְגוֹ׳, כְּנֶגְדּוֹ לֹא תַחְמֹד. וּמַסִּיק בַּמְּכִילְתָּא שֶׁכָּל הַחוֹמֵד לְסוֹף מוֹלִיד בֵּן שֶׁמְּקַלְּלוֹ, וְדָבָר זֶה מְחֻסַּר בֵּאוּר, כִּי מָה עִנְיָן זֶה לְזֶה? וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ, לְפִי שֶׁכָּל חוֹמֵד אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וַדַּאי הוּא מְהַרְהֵר בָּהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הַבֵּן נוֹלַד לוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת אֲשֶׁר חָמַד וְהִרְהֵר בָּהּ, עַל כֵּן אֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ כָּרָאוּי, לְפִי שֶׁאָבִיו הָיָה מְהַרְהֵר בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְגַם אֶת אָבִיו לֹא יְכַבֵּד כָּרָאוּי, כִּי הַחוֹמֵד נָשִׁים אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהוֹלִיד, כִּי אִם לְמַלֹּאות תַּאֲוָתוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶל בֵּן זֶה לְהוֹלִידוֹ, עַל כֵּן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ, וְעַל כֵּן לֹא יְכַבְּדוֹ גַּם כֵּן, כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַכַּוָּנָה. וְחֶמְדַּת מָמוֹן תָּלוּי גַּם כֵּן בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, כִּי הַחוֹמֵד מָמוֹן אֲחֵרִים אֵינוֹ מְכַבְּדָם כָּרָאוּי מֵחֲמַת הֱיוֹתוֹ לָהוּט בְּפוּלְמוּס חֶמְדַּת הַמָּמוֹן, כִּי הַכִּבּוּד הוּא מֵהוֹנוֹ לְהַאֲכִילָם וּלְהַשְׁקוֹתָם וּלְהַלְבִּישָׁם, וְזֶה הַחוֹמֵד בְּלִי סָפֵק שֶׁעֵינוֹ צָרָה גַּם בְּאָבִיו וְאִמּוֹ מִלָּתֵת לָהֶם דֵּי מַחְסוֹרָם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל