וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃

מי שמך לאיש. וְהִנֵה עוֹדְךָ נַעַר:

הלהרגני אתה אמר. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁהֲרָגוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ (שמות רבה א'):

ויירא משה. כִּפְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: דָּאַג לוֹ עַל שֶׁרָאָה בְיִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים דֵּלָטוֹרִין, אָמַר, מֵעַתָּה שֶׁמָּא אֵינָם רְאוּיִין לְהִגָּאֵל (שמות רבה א'):

אכן נודע הדבר. כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ, נוֹדַע לִי הַדָּבָר שֶׁהָיִיתִי תָּמֵהַּ עָלָיו, מֶה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל מִכָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת לִהְיוֹת נִרְדִּים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, אֲבָל רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְכָךְ (שמות רבה א'):

וַאֲמַר מָן שַׁוְיָךְ לִגְבַר רַב וְדַיָן עֲלָנָא הַלְמִקְטְלִי אַתְּ אָמַר כְּמָא דִקְטַלְתָּ יָת מִצְרָאָה וּדְחִיל משֶׁה וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִתְיְדַע פִּתְגָמָא:

הלהרגני אתה אומר. בלבך:

אכן. כמו אם כן:

הלהרגני אתה אומר - בשביל שאני מכה את חברי.

כאשר הרגת את המצרי - בשביל שהיה מכה איש עברי.

אכן - ואך כן. לא כמו שהייתי סבור כשטמנתיו בחול שלא נודע, אלא כן הוא שנודע.

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר. אַתָּה מְעוֹרֵר מִדָּנִים לְהָרְגֵנִי:

וַיִּירָא מֹשֶׁה. וּבְכֵן נִשְׁמַר לְנַפְשׁוֹ וּבָרַח:

וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. כְּשֶׁאָמַר זֶה הַמּוֹסֵר אֶת דְּבָרָיו אֵלֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, וְלָכֵן לֹא הָרַג אֶת הַמּוֹסֵר, מִבְּלִי אֵין תּוֹעֶלֶת בַּהֲרִיגָתוֹ אַחַר שֶׁכְּבָר מָסַר.

מי שמך לאיש עדיין לא באת לכלל אנשים ואתה בא לבקש להיות שר ושפט.

וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. חֵטְא הַדִּבּוּר אֲשֶׁר בַּעֲבוּרוֹ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצָרָה יוֹתֵר מִכָּל הָאוּמּוֹת, כִּי חֵטְא לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְהָאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, שֶׁאַדְרַבָּה יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלוּ בִּזְכוּת שֶׁלֹּא הָיָה בָּכֶם לָשׁוֹן הָרָע, וְרַק שְׁנַיִם אֵלּוּ הָיוּ בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע וּפִרְסְמָם הַכָּתוּב, דּוּגְמַת שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי (ויקרא כד:יא) שֶׁפִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב.