שְׁמוֹת י״ט · ז׳

וַאֲתָא משֶׁה וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וְסַדַר קֳדָמֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִפַקְדֵיהּ יְיָ:

ויבא משה. אל מחנה ישראל, ואין צורך להזכיר כי ירד:

וישם לפניהם. כמו וזאת התורה אשר שם משה (דבר' ד מד), ואמר הגאון כי הוא על דרך שימה בפיהם (שם לא יט) והטעם תורה שבע"פ שהוא פי' התורה שבכתב:

ויבא משה באותו יום ויקרא לזקני העם לבא עמו.

וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם. הִנֵּה נִתְחַכֵּם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת, כִּי יָרֵא וּפָחַד לְבָבוֹ דִּלְמָא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה בַּדָּבָר שֶׁהוּא תַּכְלִית הַכֹּל וְעִקַּר הָעוֹלָם, וּכְבָר אֲחָזוּ חֲבָלִים לָאָרֶץ שֶׁמָּא חָס וְשָׁלוֹם לֹא יְקַבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, וְנִתְחַכֵּם עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְלֹא דִּבֵּר לִכְלָלוּת הָעָם עַד שֶׁקָּרָא לַזְּקֵנִים וְהוֹשִׁיבָם לְפָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל יַחַד שׁוֹמְעִים דִּבְרֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁהִקְבִּיל הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְהוֹעִיל בָּזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ לְהָשִׁיב לְמֹשֶׁה אֶלָּא הַזְּקֵנִים וְלֹא כְּלָלוּת הָעָם, כִּי חָשׁ דִּלְמָא חָס וְשָׁלוֹם יַעֲנוּ מֵהָעָם תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַזְּקֵנִים מֻבְטָח הוּא בָּהֶם שֶׁתְּשׁוּבָתָם תִּהְיֶה כַּהֹגֶן, וְאַחַר שֶׁיָּשִׁיבוּ הַזְּקֵנִים כַּהֹגֶן הָעָם יִטּוּ אַחֲרֵיהֶם, וְלוּ יִהְיֶה כִּי יִקְהוּ שִׁנֵּיהֶם חָס וְשָׁלוֹם, כָּל זָקֵן וְזָקֵן יְדַבֵּר לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. וְאוּלַי כִּי בְּנֵי אֵל חַי נוֹדְעָה לָהֶם הִתְחַכְּמוּת מֹשֶׁה כִּי חָשׁ לְמֵיאוּן חָס וְשָׁלוֹם וְהוֹצִיאוּ עַצְמָם מֵהַחֲשָׁד וְלֹא הִנִּיחוּ לַזְּקֵנִים לְהָשִׁיב תְּחִלָּה, וְעָנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה מִדַּעְתֵּנוּ הַשְּׁלֵמָה וּבִרְצוֹנֵנוּ הַפָּשׁוּט, וְלֹא קָדְמָה תְּשׁוּבַת הַזְּקֵנִים לִתְשׁוּבַת כָּל עַם ה׳. וְהִנֵּה הֶרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֹצֶם אַחְדוּתָם וְהַשְׁוָאַת רְצוֹנָם בֵּאלֹהֵינוּ, כִּי שִׁשִּׁים רִבּוֹא אָמְרוּ בְּהַשְׁוָאָה דִּבּוּר אֶחָד כְּאָמְרוֹ ״יַחְדָּו״, וְלֹא נִתְאַחֵר אֶחָד מֵהֶם וְלֹא קָדַם אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְלֹא שִׁנָּה אֶחָד מֵהֶם לְהָשִׁיב בְּנֹסַח אַחֵר, אַשְׁרֵי עוֹלָם שֶׁאֻמָּה זוֹ בְּתוֹכוֹ. וּבָזֶה יְדֻיַּק מַאֲמַר הַנָּבִיא (ירמיה ב:ב) ״כֹּה אָמַר ה׳ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ״, פֵּרוּשׁ אָמְרוֹ ״כְּלוּלֹתָיִךְ״ הוּא תְּשׁוּבָתָם שֶׁעָנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו שֶׁעָשׂוּ שְׁתֵּי כְּלָלִיּוֹת בָּאַהֲבָה: הָא׳ תְּשׁוּבָה כַּהֹגֶן מִכֻּלָּם וְאֵין גַּם אֶחָד שֶׁלֹּא נִתְרַצָּה בַּדָּבָר, ב׳ שֶׁהֻשְׁווּ יַחַד בְּקוֹל הַתְּשׁוּבָה וּבִלְשׁוֹן הַתְּשׁוּבָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְנוּ.

אֵת כָּל וְגוֹ׳. נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ אֵת כָּל שֶׁלֹּא שִׁנָּה מֵהוֹדָעַת כֹּל בְּלֹא מִגְרַעַת, וְאָמְרוֹ הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא הוֹסִיף לְדַבֵּר דָּבָר כְּמַאֲמַר ה׳ אֵלָיו (שמות יט:ו) אֶלָּא הַדְּבָרִים.