שְׁמוֹת ט״ז · ט״ו

מן הוא. הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ" (דניאל א'):

כי לא ידעו מה הוא. שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בִשְׁמוֹ:

וַחֲזוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוּהִי מַנָא הוּא אֲרֵי לָא יְדָעוּ מָא הוּא וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִי יְהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל:

ויראו. אמר רבינו שלמה כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא מן הוא והמגיד לו ככה לא דבר נכון כי תרגום מה הוא בלשון ישמעאל מה הוי, רק מן הוא תרגומו מי היא כי איננו נופל מן בלשונם כי אם על אדם, כי פי' מן הוא מגזרת, אשר מנה את מאכלכם (דניאל א, י):

אמר ר' משה הכהן, ידענו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי ויאמר משה אליהם, וכבר אמר משה אליהם וכמוהו רבים, ובפרשה הזאת וירם תולעים ויבאש (פ' כ) וכבר באש, וכן כתוב, ולא הבאיש ורמה לא היתה בו (פ' כד), ואיחר הכתוב לומר דברי משה בעבור שהוא צריך להאריך לומר זה הדבר אשר צוה ה':

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא - לפי שלא ידעו מה הוא. וגם דונש פתרו כן. וסוף המקרא מוכיח.

כי לא ידעו מה הוא - ואני אומר: מן הוא. ותרגומו: של מה ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה. כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו, שלפיכך ויקראו [בית] ישראל את שמו מן - על שהיו תמיהים ואומרים:

מן הוא - כמו מה הוא. וכן: יגר שהדותא. וכמוהו הפיל פור הוא הגורל לא היה צריך לכתוב אלא הפיל הגורל הואיל ובלשון הקדש נכתבה המגילה אלא להודיענו על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ואילו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות לא היינו יודעים למה נקרא פורים.

מן הוא מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא. יֵשׁ אוֹמְרִים לְפִי שֶׁאוֹתִיּוֹת מָן הֵם אוֹתִיּוֹת הַחוֹטֶם, כִּי כְּשֶׁיִּסְגֹּר הָאָדָם הַחוֹטֶם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר מֵ״ם וְנוּ״ן בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, וְהַמָּן הָיָה בּוֹ רֵיחַ שֶׁל כָּל מַאֲכָלִים שֶׁבָּעוֹלָם, אֲבָל בְּעֵינֵיהֶם לֹא רָאוּ כִּי אִם זֶה הַמָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר יא:ו) ״בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ״. וּקְרָאוּהוּ מָן לוֹמַר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשְּׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ אֵין הֲבָרָתָם נִכֶּרֶת עַל יְדֵי סְגִירַת הַחוֹטֶם, כָּךְ הַמָּן שֶׁאֵין בּוֹ כִּי אִם הָרֵיחַ מִכָּל מַאֲכָלִים, בָּטֵל שְׁלֵמוּתוֹ עַל יְדֵי סְגִירַת הַחוֹטֶם.

אָמְנָם רז״ל, אָמְרוּ (יומא עה) שֶׁהָיָה בּוֹ גַּם חוּשׁ הַטַּעַם מִכָּל מִינֵי מַאֲכָל, שֶׁהַחֵךְ הָיָה טוֹעֵם בּוֹ כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים, וּלְכָךְ אָמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא, לְשׁוֹן הֲכָנַת מָזוֹן, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה בּוֹ הֲכָנָה לְכָל מִינֵי מָזוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהָיָה הַטּוֹעֲמוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אוֹכֵל מִכֹּל, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ עֲדַיִן הַשֵּׁם הַמְיוּחָד לוֹ כִּי לֹא יָדְעוּ מָה הוּא. גַּם לֹא קְרָאוּהוּ עֲדַיִן בְּשֵׁם מָן, רַק אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם ״מָן הוּא״, אֲבָל לֹא קָרְאוּ לוֹ שֵׁם זֶה עֲדַיִן, עַד אַחַר יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (שמות טז:ל), וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב ״וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ מָן״ (שמות טז:לא). לְפִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁי יָרַד לֶחֶם מִשְׁנֶה וְכָפוּל, עַל כֵּן קְרָאוּהוּ בְּשֵׁם מָן, כִּי הֵמָּה מִן הָאוֹתִיּוֹת הַכְּפוּלוֹת כְּשֶׁתִּכְתּוֹב מֵ״ם נוּ״ן, עַל שֵׁם נֵס זֶה שֶׁיָּרַד כָּפוּל בַּשִּׁשִּׁי.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ מָן״. וְלֹא נֶאֱמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁבֵּית יִשְׂרָאֵל הַיְינוּ הַנָּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב״ אֵלּוּ הַנָּשִׁים (שמות יט ג), וְרָצָה לוֹמַר שֶׁהַנָּשִׁים הָיוּ מְחַבְּבוֹת אֶת הַמָּן בְּיוֹתֵר, עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ שֵׁם הַמּוֹרֶה עַל קִיּוּם הַדָּבָר, כִּי הֵמָּה הָיוּ רוֹצִין בְּקִיּוּמוֹ לְפִי שֶׁהָיָה מוֹדִיעַ צִדְקַת הַנָּשִׁים, כִּדְאִיתָא מַסֶּכֶת יוֹמָא (עה.) ״וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד״, שֶׁהָיָה מַגִּיד מִי סָרַח עַל מִי, הַבַּעַל עַל אִשְׁתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ עָלָיו. אִם נִמְצָא הַמָּן בְּבֵית אָבִיהָ, אָז וַדַּאי בַּעְלָהּ סָרַח עָלֶיהָ, וְכֵן לְהֵפֶךְ כוּ׳, עַל כֵּן הָיוּ הַנָּשִׁים מְחַבְּבִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ צִדְקָתָם, כִּי עַל הָרֹב הַנָּשִׁים מְנֻצָּחִים מִן הָאֲנָשִׁים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ״, לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ שֶׁבְּאָהֳלוֹ, כִּי אִם נִרְאֶה לוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹרֶדֶת עָלָיו וְאֵין עֵדִים בַּדָּבָר, אֲזַי יִקַּח לוֹ הַמָּן, כִּי הוּא יוֹדִיעַ כָּל הַקּוֹרוֹת שֶׁבְּאָהֳלוֹ. וּבְזֶה מְדֻיָּק לְשׁוֹן ״לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ מִיָּד ״וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד״, כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה. וְעַל פִּי זֶה נִרְאֶה לִי לְפָרֵשׁ לְשׁוֹן ״מָן״ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י ח) ״מִי וָמִי הַהֹלְכִים״, תַּרְגּוּמוֹ ״מַן וּמַן״, כָּךְ כָּאן הָיָה מוֹדִיעַ מִי סָרַח עַל מִי, וְהַיְינוּ לְשׁוֹן ״מָן״. וּלְפִי מַה שֶּׁמַּסִּיק שָׁם בַּגְּמָרָא שֶׁהָיָה מַגִּיד אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, נִרְאֶה לִי ״מָן״ מִלְּשׁוֹן מִנְיָן, שֶׁעַל יָדוֹ הָיוּ יְכוֹלִין לִמְנוֹת אִם בֶּן תִּשְׁעָה אוֹ בֶּן שִׁבְעָה.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ וְגוֹ׳ מָן וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה כַּוָּנַת הַכָּתוּב בָּזֶה. וְאוּלַי כִּי בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ הִזְמִין ה׳ לְפִיהֶם בִּמְקוֹם שֶׁיֹּאמְרוּ ״מַה הוּא״ אָמְרוּ ״מָן הוּא״, וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר קָבַע לוֹ ה׳ וְשָׂם שְׁמוֹ בְּפִי יִשְׂרָאֵל, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ז,ב) ״אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״ שֶׁיְּכַוְּנוּ לַשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶם הַבּוֹרֵא. וְאָמְרוֹ כִּי לֹא יָדְעוּ נָתַן הַכָּתוּב טַעַם הַמְצָאַת הַשֵּׁם לְפִיהֶם, הוּא לְצַד שֶׁלֹּא יָדְעוּ מַה הוּא, וּמֵאֶמְצָעוּת זֶה נָפַל אֵלֶיהָ בְּפִיהֶם. וְאוּלַי כִּי מִזֶּה נִתְחַכְּמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקָרְאוּ שְׁמוֹ מָן, דִּכְתִיב (שמות טז:לא) ״וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ מָן״, שֶׁהִשְׂכִּילוּ בְּתֵבַת מָן שֶׁאֵינָהּ מִן הָרָגִיל בַּנִּדְבָּר, וְאֵין זֶה אֶלָּא רוּחַ ה׳ דִּבֵּר וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם כִּי זֶה שְׁמוֹ.