בחמשה עשר יום. נִתְפָּרֵשׁ הַיּוֹם שֶׁל חֲנָיָה זוֹ, לְפִי שֶׁבּוֹ בַיּוֹם כָּלְתָה הַחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְהֻצְרְכוּ לַמָּן, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאָכְלוּ מִשְּׁיָרֵי הַבָּצֵק שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוּדוֹת וְיָרַד לָהֶם מָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאִיָּר, וְיוֹם א' בְּשַׁבָּת הָיָה כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (פ"ז):
וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וַאֲתוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְּמַדְבְּרָא דְסִין דִי בֵין אֵילִם וּבֵין סִינָי בְּחַמְשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא תִנְיָנָא לְמִפָּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם:
ויסעו. אמר הגאון רב סעדיה, כי טעם להזכיר בחמשה עשר לחדש השני, להודיע כי יום חמישי בשבוע יצאו ישראל ממצרים, והנה יום ראשון לחדש ניסן היה יום חמישי, ואייר יום ששי ושבת והנה ביום השבת באו אל מדבר סין והתרעמו בחנותם ואמר להם משה כי בערב תאכלו בשר, ובבקר ירד המן, והנה ראוי להיותו יום ראשון בעבור שאמר והיה ביום הששי (פ' ה), כי היה יום ששי והיה ששי לירידת המן, ומה שאמר הגאון נקבלהו בעבור הקבלה ולא בעבור פירושו, כי מי הגיד לו כי ממחרת בואם אל מדבר סין ירד המן, אולי עמדו שם ארבעה ימים או יותר, והחל המן לרדת ביום ראשון כי מיום רדתו נחל לספור, כי כל האומות סומכין על ישראל במספר הזה והנה הערלים קראו שמות ימות השבוע על שמות המשרתים ויום שבת לא כן ובלשון ערבי קראו חמשה ימים על דרך המספר ויום ששי אלגומ"ע על שם חבורם כי הוא להם היום הנכבד בשבוע, ויום שבת קראו אותו סב"ת, כי השי"ן והסמ"ך מתחלפים בכתיבתם, ואלה מישראל למדו, כי הנה אנשי הודו שאינם מודים במעשה בראשית תחלת ימי השבוע להם יום רביעי, בעבור כי כוכב היום הוא כוכב חמה ויש לו שלטון עליהם כפי דבריהם:
בחמשה עשר יום לחדש השני - אז פסקו להם עוגות שהוציאו ממצרים.
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם. אֶל מִדְבַּר סִין. כְּעִנְיַן "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" (ירמיהו ב:ב).
ויבאו כל עדת בני ישראל מלמד שלא חסר מהם איש.
בחמשה עשר יום לחדש השני נקטינן ר״ח ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה א״כ ט״ו באייר שבו באו למדבר סין יום שבת היה ונתרעמו על משה ואמר להם בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן אתיא כמאן דאמר אשבת אפקוד אתחומים לא אפקוד לכך לא הקפידו ללכת בו.